יודעים מה חבל?

"אתם יודעים מה חבל?"
שאלתי אותם ונעמדתי מולם
"שאתם ההורים שלי ואיני יכולה לפנות
עליכם בבקשה לעזרה" אמרתי להם
"על מה את מדברת? את בקשת את
עזרתנו רק לפני זמן לא רב" אמרו לי
"אנשים, זה קרה כשהייתי בכיתה ד'
ואז כולם צחקו עליי" אמרתי להם
"אבל את תמיד יכולה לדבר איתנו"
הם אמרו לי ואני הינהנתי כאילו הם צדקו
אך פשוט לא רציתי להתחיל להיתעסק בזה שוב
זה כמו לקלף פצע שרק הגליד ולפתוח אותו שוב ושווב
אך פשוט ידעתי שאם אני לא אעשה כלום, הכול ישאר כרגיל
ואיש לא יתלונן
כול אחד יזוב את השני במנוחה וחוץ. משאלות של
"לאין את?" ו-"עשית שיעורים?"
ואיש לא ידבר יותר אחד עם השני
אני מניחה שאנחנו פשוט משפחה שכזאת
איש לא מדבר על שום דבר חשוב סתם שיחת חולין
פה ושם לרוב זה די נחמד מכוון שהם לא מציקים לי
אבל לפעמים אני מרגישה שאני חייבת שמישהו יציק לי
גם אם רק בשביל לשאול אם אני בסדר
בשביל שאני אוכל לשקר ולענות "בסדר"