טיפשה

כותבת בלחץ, אתה כבר לא שם עליי זין. פעם הייתי יותר חכמה, אתה אומר, פעם חשבתי מהר. פעם היית מתמוגג מהתובנות שלי, עכשיו עיניי מזוגגות ופי פעור בהשתוממות. "מה קרה לשכל שלך?" אתה שואל, ועוד מעט אולי תבכה. כי הייתי יותר חכמה ממך, אתה יודע. הייתי יותר נבונה ויותר פקחית, אתה אמרת בעצמך. עכשיו אני סומכת עליך שתחשוב בשבילי את מה שאני לא יכולה לחשוב. ואתה אוהב אותי, ואתה עושה את זה, למרות שאתה לא מאוהב באחריות הזאת. אמרו לי שאני צריכה סוכר, שמן דגים, בשר. אמרו לי להפסיק לשתות ולהתחיל לקרוא. ואני עושה את כל זה, באמת שאני עושה. אבל המוח מסרב לפעול, כאילו משהו נתקע. ואתה מדבר אליי דברים שפעם הייתי מבינה, ואתה שוכח או רוצה לשכוח שאני כבר לא יודעת על מה אתה מדבר. ואתה שואל את דעתי, ואני מסתכלת עליך בהשתוממות. "לא הבנת, אה?" אתה שואל. ומתחיל לאבד סבלנות. כי אתה אולי תיקח לך עוד מישהי, חכמה ממני, שהשכל שלה לא קהה עדיין. ותוכל להתמוגג מ-כל ההגיגים שלה, ויירטבו לך העיניים. ואתה תספר לה בדיחות עם עוקץ מאוד דק, והיא תבין, ותצחק. וזה בטח יהיה מאוד סבבה, כל החגיגה האינטלקטואלית הזאת. אבל לא, אתה צריך לחזור אליי, כי התחתנת איתי. ולדבר אליי לאט וברור, כי אני לא מבינה. ואתה כבר לא מתבדח איתי, כי נמאס לך להסביר את הבדיחות. ולפעמים דרך העיניים שלך אני מרגישה כמו פרה טיפשה ומגושמת, כשאתה מביט בי בסבלנות ובכאב כיצד אני מנסה להדביק את קצב חיי היומיום. לא עם האישה הזאת התחתנת. אני יודעת את זה, וגם אתה.