טיוטות לא גמורות…

אנחנו יושבים ביחד,
אבל יש שתיקה בנינו.
אנחנו שנינו כאחד,
אבל בעצם מורכבים משניים.
אני עטופה בזרועותייך,
ואתה נוטש אותי בצד….
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
היא הדפה אותו אחורה וסימן אדום הופיע על לחייו. "למה?" אמר ועשה לה מבט חמוד כזה-שהיא-כמעט-לא-עומדת-בפניו. "כי…כי אני לא מוכנה עדיין, אני מפחדת…" גמגמה.
"אוקי, אני לא אלחץ עלייך אם את מרגישה לא מוכנה… אבל, אני מתגעגע.." הוא אמר ונישק את ידה…
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"איך את מרגישה? הכל בסדר?"
"אני נראית לך כמו מישהי שהכל בסדר איתה עכשיו ?!" אמרתי בכעס. אני שונאת אותו, כל כך שונאת אותו… אבל אני לא מפסיקה לחשוב עליו.
וזה מתסכל אותי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
זה יותר מידי לבקש?!
אני כל כך אוהב אותה, אבל אני יודע שאנחנו לעולם לא נוכל להיות ביחד. הוא לא ייתן לי אותה. הוא אמר לי זאת.
אני נזכר כל פעם בפנייה. האף העדין שלה, השפתיים, העיניים הגדולות והבוחנות….
ליבי נקרע מבפנים בכל פעם שאני חושב על זה. נקרע ומסרב להתחבר מחדש. דמותה מופיעה מולי ואני מתחיל לדבר אל הכרית שלי כמו ספר פתוח, וזה הכי עוזר בעולם.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני זוכרת שהיינו מדברים בתחילת השנה. הוא היה יושב מאחורי עם החבר שלו והם היו צוחקים כל השיעור. ואני הייתי מתאפקת לא להסתובב ולהעיר להם, כי אם הייתי עושה זאת הייתי נפגשת במבטו,
ואני לא חושבת שהייתי מצליחה להסתובב בחזרה…

והוא היה כמו ילד קטן כזה.. ועזר לי תמיד כשהייתי צריכה.. ואולי בגלל זה אהבתי אותו, בגלל שכיבד ונתן, לא כמו כולם…