“טווה פרגודים”

טווה פרגודים בינה לבין כולם,
בקצה החדר הרחק מאין רואים
תמיד היא יושבת לבדה.
מנסה לחפש לה תשובות אז שואלת,
מביטה על העננים באיריקה שמייחלת…
ערב שוב יורד, וליבה שוב רועד.
היא מקשיבה להד, שמאחוריו נמצא השד.
כוחות קצובים לה לא מאפשרים,
להתמודד עם אותם המשברים.
היא נוסעת הרחק, בשביל להתרחק.
שם לא תצטרך יותר לייצר פרגודים,
בינה ובין אותם המכרים.
אך היא נעמדת רועדת בין שני החבלים,
מנסה לתפוס בשני הכבלים.
אך ההד צועק לה שזה לא אפשרי,
הוא מפציר בה "תמהרי".
היא מחפשת לה שוב פרופיל חדש,
מעיפה את כל הניירת וכותבת מחדש.
משביתה את כל האנשים הישנים,
שהיו לה בחיים וגרמו לה לברוח לשנים.
נלחמת על החלומות שלה,
אך שרוצים לבחון אותה,
כדי לדעת אם היא באמת מסוגלת,
היא מסתגרת.
היא לא נתנה לעצמה את ההזדמנות,
פחדה שיתקוף אותה, אותה הביישנות.
היא כ"כ רצתה, לי היא לא תשקר,
אך העדיפה ברגע אחד להתכחש.
זה אמנם דבר קטן,
אך עצם העניין מאוד ענק.
כי מבחינתי לרצות דבר ולוותר עליו מבושה,
זה כמו לזרוק על הנותן את המתנה בתקווה.
בתקווה שאולי הוא יחזור,
בתקווה שאולי היא תחזור.
אך זה כבר מאוחר מידי,
ורק אחרי שזה נעלם יודעים להעריך.
אז תדעי לך, לא רק שהרכבת
נוסעת העיקר זה לחכות לבאה,
כל העניין פה שפשוט תגיעי בזמן.
תשאירי בצד את העבר ואל תזכרי דבר,
תאמרי לעצמך שאת לא אותה האחת.
תהלכי לך בביטחון בפרוזדור הדמדומים,
ולעולם כבר לא תרצי לטוות פרגודים.