חרדה.

חרדה יקרה.
זה לא מעט זמן שאת תופסת מקום אצלי בגרון. שנתיים כמדומני. אולי וחצי, אם מחשיבים את הפעם הראשונה שהיה לי התקף, אך לבהלה הזאת לא היה שם וזהות להגות אותה במילים. אז וחצי, כי מאז ועד הפעם השנייה אני לא זוכרת מה קרה, רק שקצת הפסקתי להיות אני.
חרדות באות והולכות ואת יקרה נשארת. קמה איתי בבוקר, שותה איתי כוס תה. לפעמים את מנומסת ולא מתערבת, אך לפעמים כל כך מבוהלת שאת מפעילה את כל מערכות האזהרה.
אני רוצה להגיד לך תודה שאת נמצאת. אילולא את אולי לא הייתי יודעת מה חשוב לי. או כמה איבדתי כיוון.
את צורחת ואני משתתקת. וזה לא קל. אנחנו צריכות לשפר את מערכת היחסים בין שתינו, לקבוע טון נעים לכולם.
גם לאנשים שם בחוץ, שנותרים מבולבלים וכאובים כשהצרחה לא נשלטת ונפלטת החוצה.
חרדה יקרה. זה לא שאני שמחה בפועלך, אבל יודעת שהוא לא היה קיים אילולא היית פוחדת לאבד אותי. כואב לך. את מפחדת.
ובכן גם אני.
אבל כשאני באמת חשה בפחד, חרדה יקרה, הוא לא גומר אותי. הוא הופך לטיפה יותר נסבל.
השאלה למה דברים מסוימים מזוהים אצלך כמסוכנים לקיום שלי ולבריאות שלי, זו שאלה מעניינת. אני ואת חוקרות בה רבות. לחקור בשאלה. זה כואב. זה לא תמיד קל. אבל הצלחנו. הגענו לתשובות.
לפעמים לא היו אלה התשובות שהרגיעו אותך, אלא חום, חיבוק, אהבה.
אז אני אוהבת אותך. למרות שאת מסבה לי הרבה כאב. אני יודעת שגם לך כואב. לא נעים להיות מכווץ במקום אחד, למרות שלפעמים את גם יורדת אל הבטן. אבל כשלאט לאט תפסיקי לכאוב ותתחילי להרפות, את תהפכי לזהירות ותהיי לי לעזר. מנגנון הישרדותי שהבורא יצר.
בינתיים את עושה עבודה נפלאה, את ממעטת את עצמך כי את יודעת שקשה לי, כי את מוכנה לפשרות ולאלטרנטיבות נוספות. כבר מזמן לא היה לי התקף.
נכון, אני יודעת ממה את פוחדת.
'אל תגידי את זה! אולי יהיה התקף נוסף!'
אולי.
אולי…
תהייה.
ואז מה?
זה יכאב כמו גיהינום, זה כן. אבל זה כבר לא יהיה כמו פעם. יש עכשיו רשת תמיכה. יצרנו גם אחת בעצמנו. ואם ניפול, ניפול לתוכה והיא תקפיץ אותנו גבוה בחזרה. אולי אפילו יותר גבוה מן החזרה.
זה כאב כמו גיהינום. אז. אבל תראי. היה מי שהחזיק אותנו. גם אם לפעמים התעתוע היתל בנו והרגשנו כעומדות על חוט.
אז למה לחוות את הגיהינום עכשיו? למה לפחד ממשהו שאולי בכלל לא עתיד לקרות?
'כדי להתכונן' את אומרת.
ובכן הפסקתי להתכונן. להכין את עצמי לנורא מכל. אני רוצה לחיות. עכשיו. בגדול. בקטן. לנשום. לא לפחד. להתענג מפיסת החיים שנותרה לי, להתענג על אוויר בריאות ולא לחסום אותו רק כי אולי יקרה משהו.
אני יודעת שקשה לך עם המילה אולי.
את רוצה שלא נדבר על ההתקף.
זאת הפעם הראשונה שאני כותבת על זה.
אני יודעת. קשה לך עם עצמך. כואב. אני מרגישה אותך בגרון.
אבל את נרגעת מהר יותר מבעבר. את נזכרת בי. אנחנו כבר לא זרות. אני נותנת לך מקום. אני מכירה אותך.
ח ר ד ה
נעים מאוד. ההיכרות לפעמים לא נעימה כלל. אבל אלו אנחנו. אנושיות. עם פגמים. עם אור שפועם בנו. אם נסרב לאהוב את זה, נישאר ללא אהבה כלל.

אז אני דורשת ממך לגדול יקרה.
את אור יקרה. תגדלי. תרפי. הרפי ודעי את ה'.
הרפי. התמעטי. חזרי לגודלך המקורי. אני אהיה לך לשמש ואת ללבנה. ואז לא תפחדי לחיות בחשיכה, כי תהיי זאת את שמאירה אותה. בזהירות המופתית לה יועדת לה.
תהיי לי לעמדת בקרה ולא לעמדת קריסה.
תחזרי אל שלוות עולמים בה היית נמצאת, לפני שטעינו בדרך.
כשהידיעה הייתה ברורה. שאין עוד צורך לפחד.
אני כאן. קיימת. והכל יהיה בסדר.
הרפי. דעי את ה'.