חרא

הוא טיפס במדרגות ודפק עם כל משקל גופו על הדלת. "אני לא יכול לפתוח עכשיו," קראתי, "אני במחראה." באמת הייתי במחראה – על המיטה שלי בסלון, כולי זיעה וריח צחנה, מרגיש כאילו זחלתי מאיזה ביוב. "אני לא שמח להיכנס למקום כזה, אבל תפתח את הדלת המזויינת!" הוא קרא. קמתי מהמיטה כולי גוש חרא, וגררתי את עצמי על המרצפות. "הנה, פתחתי לך את הדלת, בוא תיכנס אם זה עושה לך טוב." הוא הסתכל עליי בעיניים שקועות ונכנס לתוך הצחנה. "חם פה בטירוף!" הוא קרא. "ככה זה כשאין מזגן, אתה מסריח נורא." "בוודאי שאני מסריח, אני גוש חרא." הוא קרא ואני צחקתי. "וגם אתה!" הוא קרא ושנינו פתחנו בצחוק רועם. כשנרגענו הוא שתה כוס שתן, הציע לי גם, והלך להתקלח. ישבתי בתוך הצחנה החמה במיטה ושתיתי כוס לימונדה מושתנת והאזנתי לכל הדוקטורים האלה של החיים המודרניים. זה הרגיש כמו גוש חרא. "חרא לך וחרא לי, על זה מעידות העיניים…" הוא שר, "בואי אישה ביום זה צחנתי להשתנת צעריים…" אני מאוד נהנתי מהשירה שלו, והתחלתי לרקוד כזה במיטה, ואז ישבתי בספה מול מסך החרא, וראיתי את חדשות החרא של 8 בערב. "ערב טוב, חראים וחראות," אמר הקריין, "והרי הישנות…" הוא יצא מהמקלחת וניגב את המים מגוף החרא שלו. "אוי, איזה חרא!" הוא קרא. "מה קרה?" שאלתי. "הכול חרא." הוא ענה ופנה להתלבש. אני חשבתי על גוש החרא שיש לי בין הרגליים, ותהיתי איזו חראית תרצה לקבל אותו. כשהוא בא, שיתפתי אותו בזה. "כל חראית תרצה לקבל חרא מפואר כמוך." הוא אמר וצחק. זה היה כיף, אהבתי את הצחוק שלו. "מספיק לראות חרא בטלוויזיה, בוא נאכל חרא." הוא אמר ושנינו פנינו לאכול.