חצי מהפחדים
חזרנו מאיזו יציאה שלנו מאוחר בלילה,
זוכרת?
חנינו מול הבניין שלך,
כמעט כבר יצאת מהרכב אבל פתאום רציתי שתישארי.
משכתי אותך קרוב לחיבוק,
ואת חיבקת בחזרה תוך כדי צחוק.
שאלת אם הכל בסדר, ואמרתי שכן, אחרי הכל- אני גבר.
ואת, שהכרת אותי היטב, ידעת שאני משקר.
אז המשכת להביט בי, ליטפת לי את השיער ואת הלחי ואני התמסרתי ועצמתי עיניים.
נישקת לי את הלחי, והרגשתי איך לאט לאט אני מתחיל להיכנע.
שתקנו רגע ארוך,
חיבקתי אותך חזק, ואיך שהוא התחלתי לדבר.
אמרתי לך שכואב לי, אבל אני לא יודע איפה.
"אני מרגיש קצת לא אני." התחלתי.
ולא הפסקתי לדבר.
סיפרתי על המרפסת בבית שמפחיד אותי לעמוד בה, כי אולי יתעורר בי דחף לקפוץ.
וסיפרתי לך על הסכין שבדמיון- חותכת ורידיי אדם.
סיפרתי לך על הפחד לצאת החוצה לבד, אפילו סתם לסיבוב
כי מה אם פתאום אשתגע, ולא ארצה יותר לחזור?
סיפרתי על המועקות בחזה,
ועל הראש שמלא בעננים כבדים.
סיפרתי לך שלפעמים,
מפחיד אותי נורא לחיות.
ואת,
החזקת לי את היד חזק.
שתקת והבטת בי
בעיניים החומות שלך,
היפות.
וכשהתחלתי קצת לדמוע,
חיבקת אותי חזק,
ולחשת לי שהכל בסדר.
"אני לא נבהלת, גם לא בורחת." אמרת לי בשקט.
וכשאמרת את זה,
אפילו בלי לדעת,
לקחת ממני חצי מהפחדים.
תגובות (4)
הי,
קודם כל, נחמד לקרוא אותך כאן שוב.
אני רואה שאת ממשיכה את הקו הרומנטי שהופיע ב"אין לי מילים" ו"ספסל העצב". אישית, אני רומנטיקן, אז אני מהר מאד מתחבר לטקסטים כאלה.
שמתי לב גם למגמה של גבר שבור/בת זוג מטפלת.
נחמד שאת מדי פעם מחליפה את נקודות המבט.
אני חש איזה צורך לקלקל.
יש למגמה הזו קצת תחושה של "אפקט פלורנס נייטינגייל".
למרות שבספרות ובקולנוע התופעה מקבלת התיחסות כמעט תמיד רומנטית, בחיים אני חושב שהסטטיסטיקה הפוכה. אני לא בטוח אם מישהו ירצה לקרוא סיפור שמתאר את המציאות של מערכת יחסים כזאת.
מהבחינה הזו, הפרידה ב"אין מילים" מתארת את המציאות יותר טוב.
מרגיש לי שיצאתי עכשיו מבאס ממש.
היי גיד!
אני אוהבת מאוד להחליף את נקודת המבט, ובאופן אישי- כשאני כותבת בלשון זכר משום מה אני מרגישה שיוצאים לי הקטעים הכי טובים.
הייתי צריכה "לגגל" את זה.
אין ספק שהסרטים לא משקפים את המציאות בשום צורה.
התפקיד שלהם, (נראה לי) במובן מסוים הוא לספק בריחה לאנשים מהיום יום, אז הגיוני שהפ הופכים את הכל לרומנוי ורחוק מהמציאות.
בודדים הסרטים שמשקפים את המציאות כמו שהיא (לצערנו)
ולא קילקלת, הביקורת שלך תמיד מתקבלת בברכה :)
אני פשוט מאוהבת בעדינות של הקטע, בכנות של הבחור, בפגיעות הזו שהוא מוכן לחשוף בפניה מה שמעיד על כך שהוא סומך עליה.
קצת התחברתי אליו כשהוא אמר שמפחיד אותו לחיות, כי אני חושבת שזו אימרה מאוד נכונה. יש משהו מאוד מפחיד בחיים, בשגרה, בלנסות לעמוד בציפיות של אחרים, בלהתמודד עם כל דבר יום אחרי יום.
אולי זאת רק אני.
אני פשוט מרגישה שהמילים שלך זה הרבה מהדברים שיושבים עליי.
בכל מקרה, אני מאוד נהנית לקרוא את ה'קטעי חברות' האלה שלך (מקווה שזה בסדר, אני קוראת להם ככה במוח 😅) חלק קטן משגרת חיים. את מעבירה את הכל בצורה קלילה ונעימה.
היי ספיר!
זו לגמרי לא רק את, נראה לי שכולנו מפחדים מזה לפעמים.
אני שמחה שאהבת והתחברת!
וואו, איזה כיף- ממש כיף לשמוע שאת מזדהה עם המילים שאני כותבת!
תודה! :)