חצי הכוס הריקה

זה די נורא איך שאני בוחרת להתעלם מהמציאות ולחיות באשליה משלי שהכל יחזור להיות בסדר. שהכל יסתדר ואני אצליח במה שצריך, שאני אעבור את המכשולים שיציבו בפניי, ושהאנשים הרעים יעלמו מחיי. זו לא תמימות. זה לא מתוק או חמוד. זה פשוט טיפשות של להסתכל על הכל באופטימיות. כי יש דברים שגם אם תנסה הכי חזק אין בהם צד טוב. וזה בסדר, יש דברים בחיים שנועדו לרסק אותנו כדי להרים אותנו למעלה ואנחנו מתחשלים. זה טוב. אבל כשזה מגיע בכמויות שבן אדם כבר לא יכול להכיל את עצמו- איך בדיוק המצב ישתפר? איך יהיה טוב? ואני יודעת שלא יהיה טוב. אני יודעת ואני מוכרת לעצמי את המציאות שבה טוב. שבה הכל מסתדר ומוצאים פתרון לכל בעיה. אני צריכה משהו שיוציא אותי מהאשליה. משהו שהוא מישהו. בינתיים יש לי כל כך הרבה אנשים אבל אין לי אף אחד. כי אף אחד לא מבין. איך הם יבינו? הם רק אומרים שהם מבינים בשביל הנחמה שלי. הם לא מבינים. ובינתיים אני דופקת לעצמי את החיים וחושבת שצריך להסתכל רק על חצי הכוס המלאה, ולא להתעלם מהריק ולחשוב שמעצמו הוא יתמלא.