חצאית ותפילה

אני יושב על מדרגות האוטובוס בשל חוסר במקום, האוטובוס מלא בחיילים השבים הביתה. אני מזיע במדיי החקאי שלי, למרות שבחוץ סגרירי וגשום. אני חושב על מאיה, אנחנו חברים לא במובן הזוגי מינקות. הורינו חברים טובים. גדלנו והתבגרנו יחד. היא אשת הסוד שלי ואני זמין אליה, בכל שעה שתחפוץ. אנחנו מספרים אחד לשני הכל טוב ורע כאחד, ותמיד אני אוזן קשבת בשבילה וכתף תומכת.
האוטובוס עצר בתחנה שבו אני יורד, ירדתי במדרגות עם מעט בוץ, נטלתי את הקיטבג מתא המטען והלכתי הביתה.
"כפרה איפה את?" אני שואל את מאיה בטלפון ומחייך.
"אני מסיימת את המשמרת בעוד עשרים דקות תשתדל לא למות מגעגועים" היא משיבה וצוחקת.
"טוב, מחכה" אמרתי וניתקתי.
בדקתי אם יש מים חמים, היו. נכנסתי למקלחת ופשטתי מעלי את המדים, ונכנסתי להתקלח מחשבותיי נדדו אל אביעד משיהו שמשרת איתי בעל עיניים כחולות שאפשר בקלות לתבוע בהם, ומבנה גוף חסון. יצאתי המקלחת והשתחלתי לתוך טרנינג טישירט וסוודר.
ירדתי למטה, ופתחתי אתת המקרר ועיינתי בו רגע, הוצאתי את סיר הקציצות וסיר האורז, נטלתי מהארון צלחת ושמתי שלושה קציצות ושלוש כפות של אורז וחיממתי במיקרוגל.
מישהו פתח את הדלת, סגר אותה בתנופה ושמעתי תפיפות רגלים. ובתוך רגעים ספורים היא ניצבה בפתח המטבח, עייני השקד שלה הביטו בי ושערה השחור נאסף בקוקו מרושל. היא לבשה חולצה כחולה, מעליה סוודר שחור אך למרבה הפלא את הג'ינס הקבוע תפסה חצאית, ארוכה שחורה, היא ענדה שרשרת בעלת תיליון של תו מוזיקה. הבטתי בתימהון בה ולאחריה בחצאית. היא התעלמה ממבטי וקפצה עלי בחיבוק חם, עוטף, התמסרתי לחיבוקה. המיקרוגל סיים את מלאכתו וצפצוף נשמע. ניתקתי מחיבוקה והרהרתי בדבר החצאית הוצאתי את הצלחת החמה שאדים עלו ממנה.
היא פתחה את המקרר וסרקה אותו דבר משהו לאכול, היא מאז ומתמיד הייתה בת בית פה וגם אני כך בביתה. שלא מצאה דבר מה לאכול במקרר פתחה את הארון העליון והוציאה חבילת בייגלה ושפכה מעט לתוך קערה. התיישבנו שנינו סביב שולחן האוכל. "מה הקטע של החצאית?" שאלתי והכנסתי לפי כף מלאה באורז ומעט קציצה, ראיתי שהיא מהורהרת מעט. "החלטתי להתקרב מעט לדת" אמרה וישרה אלי מבט ובחנה את פניי לראות את תגובתי. הייתי בהלם מעט, הרי מעולם לא היה לה או לי קשר לדת כל המכלול הזה שנקרא דת היה רחוק מאתנו כל כך. שתיקה ארוכה ביני לבינה. "ניהלתי שיחה ארוכה עם מישהי דתייה מהעבודה" המשיכה "והבנתי שחיי ריקנים נורא, כמעט ללא משמעות, היא הסבירה לי קצת איך מתפללים, מתי וכיוצא בזה"
"אז את הולכת לא להתגייס, להתחתן להוליד עשרים ילדים ולעבור למאה שערים?" שאלתי בציניות
"לא ממש, אני כן אתגייס ההתקרבות לדת היא בשלבים ולאט לאט" השיבה והיא נראתה רגועה ושלווה ואילו אני מעט כעסתי הרי מה היא מקשיבה למשהו מטופש ממישהי שמאמינה במשהו שאינו נראה.
"ומה השלב הבא להחזיר גם אותי בתשובה?!" כעת כבר הִשְׁתַּרְבֵּב לקולי כעס.
"ידעתי שתגיב כך, הרי אינך יכול לחשוב קצת מעבר לסטראוטיפיים שמנהלים את חייך!" זעמה
"את יודעת טוב מאד על מה אני כועס, על כך שהדתיים פשוט חיים על חשבון המדינה אינם מתגייסים, ומתעבים את המדינה!" עכשו כבר זעמתי
"תאמין או לא לא כולם כך, יש כאלו אשר כן מתגייסים ואהובים את המדינה בדיוק כמוך!" השיבה לי ועיניה רשפו "אין לי כוח, לנהל את השיחה הזו כך" אמרה קמה והלכה.