חצאית ותפילה פרק 3

אני קדה ואומרת תוך כדי את הברכה האחרונה וסוגרת את סידור התפילה ומניחה אותו על שולחני.
אני מביטה בשעון הקיר, המחוגים מצביעים על השעה תשע וחצי. איני עובדת היום לכן כל היום פנוי. הבית דומם, אמא ורותם בעבודה, ושחר מאושפזת ככל הנראה היא אינה תשוחרר בקרוב.
אני יורדת למטבח, מתוך הארון אני שולפת שקית במבה ושופכת את תוכנה לתוך קערה אדומה, נוטלת את הקערה ויורדת במדרגות הלולייניות שחורקות לעבר המרתף שהסבתי אותו לסטודיו שלי.
אני נכנסת לסטודיו, מעט מחניק לכן אני עומדת על קצות אצבעותיי ופותחת את החלון נותנת לאוויר נקי לחדור פנימייה. מדליקה את האור וניגשת לשולחן העץ שגודלו תופס את אחד מהקירות. את השולחן גודשים עפרונות, מכחולים שפופרות צבע כוסות מים שמימם אינם כבר שקופים ודפים עם שרבוטים שונים. אלוהים אדירים איך השולחן הזה מתבלגן כל כך מהר?, אני חושבת לעצמי ודוחה את סידור השולחן למועד אחר.
אני ניגשת לכן הציור שבקצה החדר, ובוחנת את הקנבס. אישה הרה, בעלת שביס כחול על ראשה מביטה בי בעזרת עיניה הירוקות. ציור זה ציירתי בשבוע שעבר משהו חסר בציור אני חושבת לעצמי, אך איני יודעת מהו הדבר שחסר לכן אני עוזבת את הציור הלא גמור לטעמי.
אני מביטה סביבי ונוכחת לדעת שאת המחשב נייד שלי שכחתי בחדרי, ואני זקוקה לו.
אני עולה במהירות חזרה אל החדר. מציצה בנייד "שיחה אחת שלא נענתה מאת: אורה" רשום על הצג, איך יכולתי לשכוח יש שיעור של הרבנית וייס בעוד אני מעיפה מבט נוסף בשעון הקיר שעתיים. אני מחייגת לאורה, אחרי ארבעה צלצולים היא עונה לי בקולה הרגוע תמידית. "היי, מה שלומך?" היא שואלת.
"בסדר, תודה. ושלומך?" אני שואלת.
"ברוך השם, התקשרתי בכדי להזכירך לגבי השיעור של הרבנית וייס באחת עשרה".
"כן, זכרתי", וסוקרת את חדרי גם פה הבלגן חוגג.
"יופי, אז אאסוף אותך ברבע לאחת עשרה? זה ממש מרחק הליכה מביתך"
"כן, אשמח" אני משיבה ומרימה חולצה וזורקת אותה על המיטה.
"יופי, נתראה" ומנתקת.
אני נוטלת את המחשב הנייד, ויורדת חזרה לסטודיו.
אני מורידה את הציור של האישה ההרה ומשעינה אותו על הקיר.
אני פותחת את ארון העץ הגדול, ומוציאה קנבס חדש, לבן, נקי.
מתוך הבלגן ששורר על השולחן אני שולפת פלטה בעלת שבעה עיגולים ולתוך העיגולים אני יוצקת שבעה צבעים שונים שאצטרך בשביל הציור, ולבסוף אני נטולת ארבעה מכחולים בגדלים שונים. על שולחן קטן, שעומד ליד הכן אני מניחה את הציוד. בכוס פלסטיק אני ממלאה מים מבקבוק. ומתחילה לצייר לא לפני שאני ממלאה הסטודיו במוזיקה האהובה עלי.
"כמה מפתיע את פה" אני ששומעת את קולה ש לרותם אחותי בת העשרים וארבע. אני מרימה את מבטי מין הציור, ומביטה בבהלה בשעון שבמחשב עשר עשרים וחמש. הזמן פשוט טס בלי ששמתי לב אני חייבת לעלות להתארגן לקראת השיעור חשבתי לעצמי.
"אני חייבת להתארגן, ואני ממש ממהרת" אני אומרת.
היא הייתה כעת מול הציור ובחנה אותו. "מה, זה בעלך העתידי?" היא שואלת וקולה מלא ציניות ולעג.
"פשוט בדרנית" אני משיבה גם כן בציניות. "טוב אני חייבת ללכת להתארגן" אמרתי לה בשנית והתחלתי ללכת לעבר המדרגות במהירות.
"לאן?, לדייט עם איזו שהוא בעל פאות?" היא שואלת.
"שיעור עם רבנית" עניתי לא חיכיתי לתשובתה ועליתי לחדרי.
הארון שלי היה פתוח לרווחה וכמה לא מפתיע כאוס מחולט שרר בו.
שלפתי חולצה כחולה, וחצאית שחורה ארוכה שקניתי לא מזמן בנוסף לעוד ארבעה חצאיות שחורות נוספות. התלבשתי במהירות. סרקתי את שערי מול המראה ונתתי לו ליפול בחן על כתפיי.
צלצול הנייד נשמע ברחבי החדר, ואני תרה אחרי הנייד. הוא על מיטתי מתחת לחולצה.
שגיא רשום על הצג. אני מעיפה מבט בשעון עשרים לאחת עשרה איני עונה לו. אדבר איתו שאסיים את השיעור אני גומלת בליבי. "כפרה, יש לי שיעור של רבנית תצחק עלי כאוות נפשך לא אכפת לי אדבר איתך שאסיים בתקווה שתהיה פנוי" אני שולחת לו הודעה, ומהרהרת בשיחה שהתנהלה ברכב ביום שישי כאשר חזרנו מביקור אצל שחר. אני יורדת במהירות במדרגות "יצאתי" אני זורקת לחלל האוויר ותוהה למה רותם לא בעבודה.
אורה ממתינה לי בחוץ. היא לובשת חצאית פרחונית ששוליה נוגעים ברצפה, סוודר ורוד-עתיק, ושיערה הבהיר קלוע לצמה ארוכה שמגיעה עד למותניה.
חיוך נסוך על פנייה, וכל התנהלותה עדינה כבובת חרס שנגיעה אחת היא נשברת לאלפי רסיסים.
"הרבנית הזו היא באמת משהו מיוחד" היא אומרת מיד ועיניה נוצצות נראה שהיא מעריצה אותה ורוכשת כבוד רב כלפיה. אנו מתחיליות ללכת, אורה לא אומרת דבר נוסף ואת הדרך אנחנו עושות בשתיקה.
אנו מגיעים למקום בו השיעור מתקיים. המון נשים גודשות את רחבת הכניסה.
"איך היה השיעור?" שואל שגיא בפלאפון לאחר ששבתי הביתה ולהפתעתי אפילו טיפת ציניות לא נשמע בקולו.
אני מחפשת את המילה המתאימה "חזק" אני עונה לבסוף. "אולי אקח אותך לשיעור של איזו שהוא רב זה מיעוד לגברים ונשים כאחד אך מובן שיש הפרדה" אני מוסיפה, ובליבי אני יודעת שאין סיכוי ולו הקטן ביותר שהוא יסכים אך אני בכל זאת מנסה.
"בוא נעשה הסכם, את תחזרי בתשובה לבד ואני אסתכל על כל התהליך מהצד, מה דעתך?" הוא שואל.
"נכון אתה צודק, זה היה טיפשי מציידי להציע בכלל" אני חוזרת בי במהירות.
"נסיכה אני חייב ללכת אשתדל לדבר איתך בערב" הוא אומר ונשמע חפוז.
"טוב, ביי" אני משיבה ומנתקת.
אני יורדת חזרה לסטודיו, מנסה להמשיך את הציור שהתחלתי, ראשי ריק מרעיונות לכן אני עוזבת את עניין הציור כרגע וחוזרת לחדרי. אני מביטה סביבי ומתחבטת עם עצמי האם לסדר את החדר לבסוף אני פוסקת שכן.
ראשית, אני מפרידה את הבגדים שפזורים ברחבי החדר, מי לכביסה ומי חזרה לארון.
אני שומעת את דלת הבית נפתחת במהירות ונטרקת.
"רותם ומאיה תוכלנה לבוא למטה?, אני חייבת להודיע לכן משהו" אני שומעת את אמא היא נשמעת היסטרית ונשמעה שהיא אחרי התקף בכי. פחד לא רצוי משתכן בקרבי.
אני יורדת במהירות מטה, וכמעט מועדת. אחרי כמה שניות גם רותם מגיעה.
"שחר ניסתה להתאבד שוב" היא מודיעה בעצב גדול, עיינה אדומות אחר בכי ממושך.
"אבל… אבל איך?" שואלת רותם "הרי היא לא יכולה להכניס לשם שום דבר שיעזור לה לסיים את חייה" היא מוסיפה.
אמא נאנחת. "ככל הנראה מצאה חוט דיו עבה ששימש אותה למטרה הזו" אמא משיבה ודמעות מלוחות מתחילות לזלוג על פנייה. אני מחבקת את אמא.
"ומי מצא אותה?" אני לוחשת.
"אחת מהבנות במקלחת כאשר היא התעסקה עם החבל" היא משיבה אחרי שתיקה ארוכה ואחר שהוא נרגעת. "מצטערת, אני צריכה להיות עבורכן ועבור שחר חזקה אסור לי להתפרק" היא אומרת במהירות מנגבת בגב ידה את הדמעות ונושמת עמוק. "אני עולה למעלה לנוח מעט" היא אומרת וכבר עולה במהירות. אני ורותם עומדות ועצב גדול ובעיקר דאגה פושטת בגופי.
רותם גם כן עולה חזרה למעלה, ואני אחריה. איני יכולה להמשיך לסדר כל המוטיבציה ברחה ממני.
אני מסלקת את ערימת הבגדים המקופלת מין המיטה לשטיח וצונחת על המיטה.
שקשה ורע תדברי עם אלוקים הוא שומע הכול. אני נזכרת שאורה אמרה לי משפט זה לא מעט פעמיים. אלוקים בבקשה תעשה משהו, תגרום לכך באיזה שהיא דרך ששחר תרגיש טוב יותר. אני מוצאת את עצמי מלמלת ובלי שרציתי בכך הדמעות יורדות. אני שונאת לבכות, תמיד שנאתי לבכות. אך הפעם אפשרתי לעצמי זה הפיג את כל המתח שנצבר בתוכי, שהעיק.