חצאית ותפילה-פרק 2

אני יושב על מיטתי ומסלק ערמת בגדים, אני חושב על מאיה והריב שלנו אתמול. חייגתי אליה, היא לא ענתה "אהובה בבקשה תעני מצטער התנהגתי כמו אידיוט סתם התנפלתי. אני רוצה שנדבר ברוגע ומבטיח שלא אכעס" אני משאיר לה הודעה מספר ארבע בתא הקולי לבוקר ומנתק. התלבטתי ממושכות האם לגשת לביתה, ובסוף החלטתי שכן. זרקתי על עצמי משהו ויצאתי.

חלפתי על פני גן ילדים וחציתי שני כבישים, פניתי ימינה ולאחר מכן שמאלה והגעתי. נכנסתי דרך שער המתכת שצבעו מקולף כבר. פיסטוק כלבת הלברדור של המשפחה מקבלת אותי בקשקושי זנב שמחים ואני מחזיר לה בליטוף אוהב. נקשתי שלוש נקישות והמתנתי.
שקט, אף אחד לא פותח, אני נכנס תמיד הייתי בן בית פה.
שאני עולה במעלה המדרגות אני שומע מחדרה שיר של היהודים בפול ווליום. אני ניצב מול דלת חדרה, וממתין שהשיר יגמר כי אחרת היא לא תשמע אותי. השיר נגמר אחרי כמה דקות, אני נוקש שלוש נקישות על הדלת בהיסוס קל, נשמעה תזוזה בחדר ושיר נוסף של היהודים נשמע. נכנסתי לחדר אפלולית קידמה את פניי, ורק האור של המחשב האיר את החדר באור קלוש. הפסקתי את המוזיקה וניגשתי אליה. היא שכבה על מיטתה בגבה עלי, ובכתה. איזה אידיוט אתה קיללתי את עצמי בראשי ורכנתי אליה. נישקתי את לחיה החשופה וטעמתי את טעם הדמעות המלוחות. ולאחר מכן התיישבתי על השטיח הצמרירי.
"אהובה, אני מצטער התנהגתי כמו אידיוט גמור סתם התנפלתי אני רוצה שנדבר ברוגע, ומבטיח שלא אתפרץ".
שתיקה ארוכה, מעיקה.
"אשפזו… אשפזו א… אותה" היא מגמגמת ונשמעת כילדה קטנה.
פחד זוחל בגופי.
"את שחר מפני שפעם נוספת היא ניסתה להתאבד, מצאנו אותה בשירותים, עם חבילות כדורים מסביבה ביום חמישי כלומר אתמול" היא אומרת.
"בבית חולים פסיכיאטרי?" אני מברר בעדינות.
"כן" היא לוחשת ודמעות מלוחות ממשיכות לרדת במורד לחייה.
אני מתיישב לצידה במיטה, היא מתיישבת. אני אוסף אותה לחיקי, ומחבק חיבוק חם, היא מרטיבה את חולצתי.
"אני רוצה שנלך לבקר אותה היום" היא אומרת לחזי
"בטח" אני יודע כמה היא צריכה שאהיה איתה עכשיו ואתמוך כמו בפעם הקודמות ששחר ניסתה לשים קץ לחייה.
"מתי?" אני שואל.
"אני רוצה להתלבש, וניסע בסדר?" היא שואלת ושוב נשמעת כמו ילדה קטנה.
אני מהנהן, והיא מתנתקת מחיבוקי.
"אני הולך למצוא שוקולד במטבח ותתלבשי בינתיים?"
היא מהנהנת, והיא נושקת ללחי ואני יוצא.
ירדתי למטבח, וחיפשתי שוקולד, שוקולד תמיד הרגיע וניחם אותה. לבסוף מצאתי חפיסה של שוקולד עם עדשים.
אני ממשיך להרהר בדבר התקרבות שלה לדת, שהיא תרצה לשוחח על כך שוב היא תשוחח אל תעלה את הנושא פקדתי על עצמי במחשבותיי ועליתי חזרה לחדר.
היא הייתה לבושה, בטישרט בורדו וכמו אתמול את הג'ינס הקבוע תפסה חצאית שחורה, ארוכה.
היא מסתרקת מול המראה בעלת המסגרת לבנה, ואוספת את שיערה לקוקו מרושל.
אני קורע את עטיפת השוקולד ושובר שורה ונותן לה.
הדרך עוברת במהירות, ואנחנו מגיעים לבית החולים.
"לאן אתם?" השומר בכניסה שואל
"מחלקת נוער" מאיה משיבה
"בני כמה אתם?" הוא שואל ובוחן אותנו.
"שמונה עשרה" מאיה משיבה
"גם אתה?" הוא שואל
אני מהנהן
"תעודת זהות בבקשה" הוא אומר.
שנינו שולפים את תעודת הזהות, הוא בוחן אותם שניות ומאשר לנו להיכנס.
הגשם פסק, הכל כל כך פסטורלי כאן, מרגיש שנכנסו לאתר נופש ולא לבית חולים פסיכיאטרי. אנחנו מתקדמים בשביל המרוצף לעבר מחלקת נוער, ומגיעים. הדלת היא דלת פלדה, ורק על ידי לחיצה על כפתור מתוך המחלקה הדלת נפתחת. היא לוחצת על לחצן והדלת נפתחת היא מסמנת לי להישאר כאן ולהמתין, והיא נכנסת.
כעבור כמה דקות הן יוצאת, אני מביט בשניהם הן כל כך דומות, עם אותן עייני השקד והשיער השחור שהשוני היחיד ששערה של מאיה יותר גלי. היא לבושה בפיג'מת בית החולים, מכנסיים וחלוצה ירוקים עם סמל בית החולים, וסוודר כחול מעליו.
אני מחבק אותה "מה קורה?" אני שואל ומחייך "שורדים" היא עונה ומחזירה לי חיוך.
הביקור עובר במהירות, והיא כבר צריכה לשוב למחלקה, אנחנו נפרדים ומבטיחים שנבקר פעם נוספת ונוסעים משם.
"אני יודעת שכל ענין ההתקרבות שלי לדת מוזרה לך" היא אומרת בזמן שאנחנו נוסעים.
"נכון זה מוזר, אך זה החיים שלך וזכותך המלאה לעשות איתם מה שאת רוצה" אני משיב.
היא שותקת ומביטה דרך החלון בגשם ששוטף את הכביש.
"את תשמרי את השבת?" אני שואל.
"לא, אני כרגע לא מסוגלת" היא משיבה, ומחברת את הפלאפון לרמקולים של הרכב, ושיר של פינק פלויד מתחיל להתנגן וזה סימן של סיומה של השיחה.