חלקיק עוגה
"וזה תמיד מסתכם בזה שאני נזכרת. הנה אני – יושבת מול עוגה. עוגה שלמה, יפה, מקושטת ובעיקר מלאה.
אני מתחילה לאכול אותה והיא אלוהית. פשוט אלוהית. אני אוכלת ואוכלת ואוכלת והיא לא נגמרת כל פעם מתמלאת מחדש בקרם טעים ולא נותנת לי מנוחה אני בולסת ובולסת והעוגה חוזרת לקדמותה.
לאט לאט הפנים שלי כאילו הופכות דמוי חזיר. אני מסתכל במראה מחייכת וממשיכה לאכול.
ואז אני קמה בבהלה. ככה זה חוזר כבר כמה ימים ואני לא יודעת מה זה אומר."
"את יודעת, את החלומות שלנו אף אחד לא יכול לפרש חוץ מאשר אנחנו עצמנו – תגידי לי, מה את חושבת שהחלום הזה מסמל?"
אני יושבת בדממה, מצמידה את שתי כפות הידיים שלי אחת לשנייה ומניחה אותך בין ירכיי הצמודות.
אני רוצה לאמר לו – אני לא יודעת מה זה אומר! אם הייתי יודעת נראה לך שהייתי משלמת 400 שקל לפגישה איתך?? אולי תהיה מועיל פעם אחת ותענה לי ולא תחזיר לי בשאלה.
"אני חושבת שזה מראה על תאוות הבצע שלי"
הוא כותב עוד פעם במחברת הירוקה שלו. איזה צבע מגעיל.
"הממ.. טוב אני מניח שזהו… נגמרה הפגישה. נתראה שבוע הבא."
הוא לא נותן לי להשחיל מילה ויוצא מהדלת.
תמיד הצחיק אותי הקונספט של הפסיכולוגים – הרי בבירור לא אכפת להם ממך, ועדיין אתה צריך לסמוך עליהם כדי לספר להם את הסודות הכי עמוקים שלך.
ואולי זה בעצם הגיוני – כסך תמורת סודיות, כסף תמורת זה שלא ישפטו אותך, ויותר מהכל המסקנה – שכסף אף פעם לא יקנה אכפתיות.
—
אני יוצאת מהקליניקה ונכנסת למכונית. מפעילה שוב ארקטיק מנקייז, אני מניחה שהם פשוט להקה נוחה.
אתם יודעים – זה אופי כזה – נוחות. זה אולי הדבר הכי נורא בבן אדם, ההתמכרות הזאת לנוחות.
זה יכול לגרום לאנשים להתאבד אתם יודעים. מפסיקים להתמודד, מפסיקים לשאול, פשוט חיים. חיים בנוחיות.
"למה את לא מסתכלת לאן את נוסעת?! מטומטמת." מישהו צורח עלי מהמכונית הישנה והמסריחה שלו, חבל שאי אפשר להגביר יותר כדי שלא אצטרך לשמוע אותו.
—
מגיעה הביתה ושותה כוס תה רותחת – מהכוסות ששורפות לך את הלשון, אני מניחה שזה כיף.
מפעילה מוזיקה כמה שיותר חזק מנסה שלא לשמוע את המחשבות שלי עצמי, אבל הנה שוב פעם זה צף –
יש לי אותך, שאתה ממש מושלם, אני אוהבת אותך. תמיד דואג לי ומפנק אותי, ויקר לי כל כך.
אבל בכל זאת, תמיד רודפת אותי המחשבה המציקה הזאת שיש עוד כל כך הרבה לנסות ולחוות. כל כך הרבה גברים אחרים לשכב איתם ולהתנסות איתם ואז מגיעה הצביטה המכאיבה.
ולמרות שלא סיפרתי לפסיכולוג, אני עדיין יודעת עמוק בפנים מה החלום שלי אומר.
אני לא יכולה לאכול את הפאקינג עוגה ולהשאיר אותה שלמה.
תגובות (0)