חלון ההשלכה הנמוך ביותר במזרח

קרני האור הראשונות בוקעות ממרבד האיזמרגד שממלא את שדה הראייה, ולמשך כמה דקות לאוויר יש ריח מתוק של שמש. האיש עם הרטייה והשיניים הצהובות זורק לי חתיכת לחם מלא ריקבון דרך הצוהר. לשנייה אחת, כשהלחם חוסם את השתקפות האור בעיניי, התא מחשיך ואני יכול לחשוב רק על כל התולעים המקננות בחרכי העץ עליו אני יושב.
הריקבון המתקדם של הפרוסה מזכיר לי שאני צמא וגורם לי לדדות לכיוון הצוהר ולשתות את אגלי הטל שהתגבשו בחלק התחתון שלו.
בזמן שאני שותה נשמע קול שקשוק מפתחות והדלת נפתחת מאחוריי. אני יודע את זה אפילו בלי להסתובב, כי הדלת משמיעה קולות מחאה שלא היו מביישים שד טסמני. אני מחייך כשאני שומע את ההפתעה שהכנתי לשומרים. הם כל כך מופתעים שהם נופלים לאחור ומאבדים את ההכרה, או שאשמת נפילתם היא חומת הלחמים העבשים הענקית שנשענה על הדלת בשלושת השבועות האחרונים. לא כל כך קריטי לי לדעת איזה משתי הסיבות היא הנכונה.
בזמן שאני מחכה שהם יקומו ויספרו לי על סיבת פתיחת התא שלי, אני מפשפש בידיי השדופות בין ערימת הלחמים הרקובים המכסה כמו שמיכה את השומרים הישנוניים ותופס בזה שנראה הכי רקוב, ומריח הכי נורא. וזה קשה למצוא אחד כזה, כי כולם נראים רקובים למדי ומריחים נורא. אני לוקח עוד כמה פיסות מתפוררות ודוחף אותן לקפלי סחבותיי לפני שהשומרים מואילים בטובם להתעורר ולגרור אותי החוצה. "הספינה נראית טוב היום" אני מבשר להם, "החלפתם את עובד הניקיון?". התשובה לשאלה היא כן, בהנחה שחבטה חזקה בגב מהצד השטוח של החרב אומרת כן.
בעוד אנחנו הולכים לאורך הסיפון, ניתנת לי ההזדמנות להביט בשמיים בפעם הראשונה מזה שלושה שבועות, והאחרונה מזה לעולם. אני מבקש מהשומרים ללכת קרוב למעקה, ומסתכל למטה על המים. הם כל כך שלווים וזה מדבק. השמש מחייכת אליי ומחממת את האוויר בדיוק לטמפרטורה האהובה עליי. חנפנית.
הקפטנית עומדת על קצה הספסל ומשלבת ידיים. בראותה שוב עולה בי המחשבה שהיא כל כך יפה. ומה אפשר לעשות אם ליבך מבקש דבר אחר מליבה? הלב החלש צריך להיכנע לזה של החזק. זאת בדיוק הסיבה שאני נמצא פה עכשיו, מביט בעייפות מהולה בצער בעוטה הרטייה בעל השיניים הצהובות שעומד לידה, ידו על מותנה.
אני כבר יודע מה יקרה, שמעתי מספיק קטעי שיחות מהצוהר בשביל לדעת. הטיפשים האלה לא מבינים שאני יודע הכל, אפילו כשאני מבקש מהם לדבר יותר בשקט על ההכנות לקראת מותי, כי זה מפריע לי לנמנם.
בהנדת ראש של מינימום מלכת אנגליה היא מסמנת לי לעמוד על קצה הסיפון, אני אעשה הכל בשבילה. היא יודעת את זה. בעיניי האיש עם הרטייה והשיניים הצהובות זה כנראה מאוד מצחיק שאני מוכן ומזומן להתייצב בפני מותי שלי, כי עיניו המלוכסנות נמתחות לצדדים עוד יותר כשהוא מגחך וחושף שורת שיניים בצבע חול.
"רק בקשה אחרונה, אוּכל אולי לשאול משהו?" אני אומר בקול הכי עמוק שאני מצליח להוציא, מנסה להסתיר את הרעד העובר בגופי. הקפטנית נאנחת וצועדת קדימה, היא הייתה בטוחה שזו תהיה בקשתי. "לא אותךְ", אני אומר ומקמט את המצח "אותךָ".
האיש עם הרטייה והשיניים הצהובות מתקדם לעברי בשאננות. אני מוריד את ראשי ומנסה להישאר רגוע, לשם כך אני מפורר את הלחם שבאמתחתי לפירורים קטנים ומכניס לפה. הדבר הראשון שאני מסוגל לחשוב עליו זה כמה שהתגעגעתי לאוכל. הדבר השני שאני חושב עליו הוא איכס.
כשאני סוף סוף עומד לצד האיש עם הרטייה והשיניים הצהובות אני מתקרב לאוזנו ולוחש בפה מלא "יש לך בקשה אחרונה?".
ולפני שהמוח האיטי שלו מבין מה בכלל אמרתי, אני מצמיד את שפתי לשפתיו ומשחרר את הלחם הרקוב ומלא התולעים לתוך גרונו. שנינו מאבדים את ההכרה ונופלים מחובקים למי האיזמרגד, בעוד קרני השמש האחרונות בוקעות מהם, ובאוויר מתחילה להתגבש ההתרגשות המתוקה של יום חדש.