חלום מציאותי-קופסתי.

בס"ד
בתוך הקופסא אני יושב על כיסא לבן דמוי ספסל או שזה ספסל לבן דמוי כיסא (עוד לא החלטתי), הקופסא ריקה כרגע ועולמות קטנים חולפים להן במהירות מחוץ לדלת של הקופסא, כמו חולפים ללא כח משיכה, מרחפים לעבר מטרה אישית שאף אחד לא ממש יודע מהי חוץ מאותם עולמות, הם בוודאי יודעים, הם עולמות מודעים לעצמם מאוד. אין מוסיקה, אני מקשיב לצלילים של השקט המופר בקלות על ידי רוח נעימה מכל עבר. לו היה לי פעמון רוח כרגע הייתי משחרר אותו לליטופיה והיא הייתה בשמחה מחבקת ומנשקת. מבט לעבר הרצפה מגלה לי חמישה ג'וקים עוינים שמתקדמים בשורה כמו חיילים, על כל ג'וק מופיעה אות באנגלית זוהרת כאילו מישהו מצביע על הג'וקים עם לייזר ומסמן אותם באותיות שונות. אני דורך על הג'וק עם האות D על הגב והוא מסרב למות (הדרק הקטן) ואז שוב אני דורך עליו ושוב הוא מתעקש. מיואש אני יוצא החוצה לחשוב מחוץ לקופסא… ושם מופיע לו קוסם רחוב בן שש וחצי עם מניפת קלפים ענקית, הוא מבקש ממני לבחור קלף ואני בוחר ( "מה? אתה משוגע? בחרת את הקלף הזה??? הריי הוא לא מבין כלום מהחיים שלו, הוא בעד מדיניות חוץ רופסת והוא בכלל היה פעם מנחה בטלוויזיה, אז מה הוא מבין???" ). הילד קוסם מצליח כמובן למצוא את הקלף שלי בהינד עפעף ( "אתה רואה את החסידה הימנית שם בלהקה שעפה מעלינו?, מה היא מחזיקה במקור???, עכשיו הקלף שלך עף…עף…" ). זה הספיק לי בשביל להיכנס שוב לקופסא שלי, הכי טוב בקופסא…נעים ונוח, עכשיו את מופיעה לי… כאילו נוזלת החוצה מתוך הקיר ומתהווה מול עיניי, לא הולוגרמה…ממש את. הרגשה חמה עוטפת אותי ואני מתחיל להריח ריח טוב של פתיתים ונקניקיות חריפות חולפת מחשבה בראשי : "הריי כל החלונות סגורים, מאיפה הריח?". את מחייכת ושותקת ואז מתחילה לערוך לנו שולחן, קוטפת סכו"ם מהאוויר ובעזרת מחווה עם היד לצד שמאל מייצרת לי צלחת גדולה, שוב מחווה עם היד והפעם לצד ימין וגם מולך נחה צלחת גדולה, אנחנו יושבים, כיסאות מרופדים בפרוות נמר, הריח הטוב לא מפסיק, עדיין לא נראה אוכל כלשהו…את מתקרבת אליי צמוד ולא מנשקת אותי אלא שואלת אותי: "אתה רעב?" אני מחייך ואומר: "איך אפשר שלא להיות רעב עם הריח הטוב הזה", את מתקרבת לצלחת שלי ונושפת עליה מנה של פתיתים וארבע נקניקיות אפויות וטובות, את עושה את אותו דבר גם על הצלחת שלך ( בכל זאת גם את רעבה…). ואז את מחייכת חיוך מקסים ושואלת אותי : "לנשוף לך גם קטשופ?…" אני ממהר לעצור אותך ואומר: "לא…לא תודה…אני אסתדר בלי…". אנחנו מתחילים לאכול וכשאנחנו מסיימים את קמה, משאירה לי את הכלים ומתמזגת לתוך הקיר בחזרה. מולי כיור, ברז פתוח, הטיפות מתחרות אחת עם השנייה מי תגיע ראשונה לכתמים של הקטשופ על הצלחות שלנו, חולפת לי מחשבה בראש : "אבל לא רציתי קטשופ…". הכיור נקי, מצוחצח, לבן כמו פנינה. אני משוטט לי בתוך הקופסא בעיניים עצומות ולפתע אני שומע רחש של נייר מתקמט ועוד ניירות מתקמטים, אני פוקח את עיניי במהירות ועל הרצפה עשרות אם לא מאות של דפים כתובים בכתב יד צפוף, עכשיו מילא ניירות מקומטים על הרצפה אני מוכן לקבל ועוד שמתי לב שהם מלאים בשירים וסיפורים קצרים אז זה בכלל מעולה, העניין הוא שכמות הניירות בחדר הלכה וגברה ורף הדפים הכתובים עלה מרגע לרגע, עד מהרה הייתי מכוסה במילים עד מעל לפופיק וכל מה שנשאר לי לעשות זה לצלול לתוך המיני אוקיינוס של מילים ולקרוא את עצמי לדעת.