חור בלב *פרק 1*

"לא עשיתי כלום תעזבו אותי!" צעקתי על קבוצת הילדים שתפסה אותי וזרקו אותי על הרצפה
"גנבת את הכסף שהיה על המדרכה, אל תגידי שזאת לא את" הילדה צעקה עלי בחזרה, והתקרבה עם פניה לפנים שלי. לא עשיתי שום דבר אני סתם ילדה שהסתובבה ברחוב ואז התנפלו עלי, והאשימו אותי.
"תאמיני לי, אני לא עשיתי שום דבר" אמרתי לאותו אחת והקול שלי היה רועד וכמעט התפרצתי מבכי
"תעזבי אותה" איזה ילדה אמרה לה, וכולם פסעו אחורה והלכו לכיוון אחר. אני נשארתי על הרצפה עצובה עד עמקי נשמתי, קמתי על רגלי והתאמצתי לא לבכות. הלכתי אל הבית שלי עם ראש מושפל, ועם הכאב הנורא.
נכנסתי הביתה אמי הייתה בסלון ואמרה לי שלום עם היד. חייכתי חיוך עצלן והלכתי לחדרי.
נשכבתי במיטה והתפרצתי בבכי, חכתי לרגע הזה שבו אבכה ויוציא את כל הכאב מהלב.
הדמעות ירדו כמו טיפות של מים והרגשתי את הלב דופק ומוציא זרמים של כאב החוצה, בשביל להציל אותי שאני לא אמות מכאב נורא.
בזמן הבכי אני מתחילה להירגע לאט לאט ואז הזיכרונות מתחילות לעלות, כדי שאני ימשיך לבכות.
התחלתי לחשוב ולהיזכר באמא החולה שלי שלוקחת כדורים כל יום בשביל להיות בנאדם נורמלי, ולא להיות במקום סגור. ועוד זיכרון בא ומופיע שמשהייתי ילדה קטנה צחקו עלי, ולא היו לי חברות והשאירו אותי לבד, ותמיד חיפשו דבר בשביל לריב איתי ולא לעזוב אותי במנוחה.
סיימתי לבכות ניגבתי את העיניים שלי מהדמעות, ונשמתי עמוק בשביל לקבל אוויר חדש לריאות ולהירגע. עשיתי כך כמה רגעים ואז נרגעתי מהבכי והרגשתי יותר טוב. אבל נשארתי בדיכאון.
ישבתי במיטה מחבקת את הכרית שלי וחושבת על עצמי.
'אני בר אל הילדה הכי טובה שיכולה להיות עם הלב הכי רגיש בעולם. אבל למה זה מגיע לי להרגיש את הכאב הזה?' חשבתי לעצמי. למה באמת זה קורה לי למה זה מגיע לי, אין יום שבו אני שמחה, אני זקוקה לעזרה. אבל איש לא כאן כדי לעזור לי.
אני יודעת שמהיום והלאה אני יעזור לעצמי.