חורף

אני לא מצליח לכתוב משפט אחד ישר בלי למחוק, אני מתחיל סיפורים רק כדי לעזוב אותם בהתחלה: כל הדמויות שלי קפואות באמצע רחובות שאני מתאר כ: 'ארוכים לאינסוף' או כ: 'מכוסי ערפל כסוף' או כ: 'מוארים בפנסים נוגים'.
בכולם אבל יורד גשם. כבד. שמכה בהכל ומכסה על הכל.
אני כלכך רוצה חורף.
בלילות אני מתגנב למטבח ומתיישב ליד המייחם שבקצה השיש. אני עוצם עיניים ופשוט מאזין: הרעש שהוא עושה מזכיר לי גשם. וזה מרגיע.
בימים אני ננעל בשירותים ומפעיל את מכונת הכביסה, גם היא מזכירה לי גשם. גם היא מרגיעה אותי.
אני נשכב על המרצפות עוצם עיניים ומדמיין את הטיפות, את הקור, את האפרוריות.
אח"כ אני קם ומנסה לכתוב, כי זה מין הרגשה שצורבת לי בעיניים ועומדת בקצות האצבעות.
אבל אני מוחק מוחק מוחק.
ומוחק
ואולי ככה כל הסיפורים נכתבים: על כל טריליון שורות שנכתבו יש טריליון – פחות – אחד שורות שנמחקו.
אני לא יודע. אני רק רוצה חורף