חורף הגיע

במועקה עוטפת גוף אני יושבת אל מול המחשב כשמשב רוח נעים של המזגן נושף על עורפי. לא קר לי ולא יותר מידי חם. החלון סגור ואין כל דרך לדעת מה מתחולל בחוץ. אך עדיין, המזג אוויר משפיע. איך שהוא, בלי לראות, הגוף מרגיש, אולי מתוך הרגשה נסתרת, אולי כי מתחת לכל התחפושת של האצילים אנחנו בכל זאת, חלק מהטבע. אני שומעת את אחיי הקטנים משתובבים בסלון הבית ומחכה בקוצר רוח לקבל שיחה מחברותיי כדי שנוכל להתחיל לכתוב את העבודה המשותפת דרך האינטרנט. כיום, באמצעות הטכנולוגיה החדישה, אפשר לכתוב בקובץ אחד ושכל אחת מקווצת אחרים של העיר תוכל לראות מה נכתב, להגיב ולערוך בעצמה. אני מחכה להתחיל את העבודה כדי להשתחרר ממנה כמה שיותר מהר אך זה כנראה לא יקרה בעת הקרובה. האמת שאני לא יודעת למה אני כותבת, אלה סתם מחשבות אך כמו שהמשפט אומר "אתה לא יודע מה אתה חושב עד שאתה כותב"
עוד שנה אני מתגייסת לצבא, זה הכה בי, עוד שנה בדיוק. לעתים אני מפחדת שהזמן ימהר וידהר יתר על המידה, כך שאשאב לעולם המבוגרים ואזרק למים העמוקים ללא שום התראה. לפעמים הרבה יותר בטוח ונחמד להימצא בין כותלי המסגרת. בין החוקים, הסדר והקבוע. אך מצד שני, לפעמים בא הרצון הפתאומי לצאת לחופשי, כביכול לרוץ בשדות כששיערי מתעופף באוויר, חסרת מעצורים, מכוונת אל העתיד שלי.
העבר, ההווה והעתיד, אם רק הייתי יכולה לאחוז בכולם.
אני עוצרת מכתיבה, מלטפת במקצת את הכלבלב שלי, כל כך נעים וקטן. האם קר לו? האם כיף לו איתנו?
ולפני שאעבור לשאלה, האם חיות חושבות? ובאיזו צורה? אעצור מפני שזהו החורף, גורם להכל לזלוג ולצאת מעל פני האדמה גם אם לא רוצים ולא, לא רק הנזלת.
אז שיהיה חורף נעים ומקווה שיש לכם שם, ידידיי היקרים, חשמל ומים…
ואם לא, אז לפחות תיהנו ממראה השמיכה הצחורה עוטפת את גינתכם.

"תגידו ג'יז,"
אני מחייכת.