חופשי

השמיים אפורים כשרגלי חובטות בחולות המדבר, השמש קופחת מעל ראשינו כשאני מהדקת את אחיזתי ברוז', אחי הקטן בן הארבע, היושב על גבי. אנחנו בורחים, כל כך מהר, כל כך רחוק.
אל תשאלו למה, מפני שזהו אחד מהדברים שאני לא יכולה לספר. לאף אחד. אבל מה שכן? הכול בגללי. רגלי היחפה נתקלה באבן דרך, מכשול הגורם לנו ליפול ארצה ולהתגלגל ככדורי אבק אל תוך שקע בקרקע. קירבתי את אחי אלי. הפוגה קלה, אני נושמת. מבט הצידה מזכיר לי לא במה אני נלחמת אלא למען מי. ידי אחי כל כך קטנות, מאובקות, מלוכלכות, אך גם כל כך עדינות. עיניו השחורות כאבני אוניקס בוהות בי, מחכות לפקודתי, להמשיך לברוח או להסתתר. אני בוחרת להסתתר, ולא מפני שאני עייפה, אלא מפני הצעדים הקרבים שאני שומעת. אני פושטת את רעלתי ומכסה בה את אחי, שלא יתגלה לעין זרה, וחובקת אותו בגופי.
"שקט," אני לוחשת ושלושת האותיות הללו מהדהדות בזיעה הדביקה שבאוויר. אני רואה אותם, זרים רכובים על גמלים ושם, בין רגליהם, מצויים בקבוקי המים. אני מותירה את רוז' לשבת מאחורי השיח הקוצני ומנסה להתקרב אל הגמלים כשהזרים יורדים מהם. לפתע אני רואה את רעלתי מתנופפת, נכנעת למשב רוח ולחול. אחי נגלה לעיני כל. הם תופסים אותו. מכוונים אליו סכין. אני עדיין לא מוציאה את אולרי.
"עם מי אתה ילד?" שואל אחד מהם, "תענה!" צועק ובזה הרגע אני חושפת את עצמי, מחזיקה את האולר שלי.
"עבדים!" צועק השני, הרזה בעל צלקת עבה על מצחו וחיוך יומרני.
"עזוב אותו," אני מאיימת.
"עוד צעד שלך והוא מת," הסכין פוצעת את ראש אחי, טיפת דם בוהקת מלכלכת את פניו הטהורות.
מה עשיתי? הכל בגללי. כמה נלחמתי בשביל החופש וכעת, המחיר הוא חיי אחי?
"קחו אותי," אני מבקשת החלפה.
"קחו אותי!"
"לא!" צועק רוז' והסכין מתהדקת.
הראשון מחייך, כנראה כבר יודע למה אוכל לשמש.
הם זורקים אותו אל החול.
"אני אחזור," הם תופסים בידיי ואני עוצמת את עיני, "אני מבטיחה."