חופשי כמו דג

הרחוב, שבדרך כלל הומה אדם, היה כמעט ריק. השמש לא הוסתרה על ידי העננים, והלחות הייתה גבוהה; הרגשתי את הזיעה שנוזלת ממני; הידיים שלי היו חלקלקות ויכולתי לחוש את השיער הרטוב שלי. תכף אסיים ללכת.
כרגיל, אני הולך את המסלול שצעדתי עליו בזמן האחרון. הוא משלב נוף נחמד; בתים ישנים וחצרות קטנות וחביבות; הים קרוב, ואפילו יכולים להריח את האוויר המלוח שנוטף ממנו; וכמובן, הדבר החביב עליי: גן שעשועים קטנטן, שכמעט ולא מגיעים אליו. נהניתי לשבת בו; לא היה לי סיפור כלשהו שמחבר ביני לבינו, או לבין גן אחר.
כמה חתולים ישבו בצל והסתכלו עליי הולך. הראשון, חתול לבן ופרוותי; השני, מעורבב בצבעים כמו לבן, כתום ושחור; והשלישי, שחור עם עיניים צהובות בורקות.
כשהתקרבתי לעבר הנדנדות, החתולים קמו במהרה ומצאו מקום אחר להתעצל בו.
הנדנדה עשויה עץ, כנראה ישן, הוא מקולף ויש בו שבבים. למרות זאת, אני מתיישב עליו, ומתחיל לנוע הלוך ושוב באיטיות.
אני שואף את האוויר לריאות; הוא חמים, ואני מרגיש שהוא ממלא אותי ברוגע.
לאחרונה, זו הרוטינה שלי; להסתובב ולהשקיט את נפשי. ללא דאגות וללא חששות.
תמיד רציתי להיות ציפור. חיה מלכותית ועוצמתית, אבל יותר מכל, היא חופשיה; חופשיה לנוע לאן שהיא רוצה, בלי התחשבות על למה, איך או לאן. עם תנועת כנף אחת היא מעל האדמה המרסנת, והיא מסוגלת לקרוע את השמיים. אין לה מחשבות וחששות על החיים, על מחר ועל מחרתיים: יש רק עכשיו, וזה מה שחשוב.
שנים עברו מאז שהרגשתי לחץ אמיתי – במובן הפיזי. אני מקפיד להתרחק ממצבים שיכולים להשתבש לרעה. לרוב, החששות שלי עולות משאלות שאני מעולם לא רציתי לענות עליהן, מעולם לא ביקשתי; האם אני מקולל עם ידע אסור, או שאני מבורך עם מחשבה פורצת דרך? ואולי אני בכלל עלוב, שכן חושב עצמי מיוחד?
אישה צעירה מתאמנת ורצה; איש בעל חליפה נע לכיוון בניין; ילדים משחקים על החוף; ואני מתבונן, ומנסה להבין – איך הם לא רואים את מה שאני רואה? האם הם מודעים לפחד ומחליטים להתעלם ממנו, כאילו כך יעלם? אולי הם לא מודעים אליו, ולכן הם נהנים, צוחקים וחיים?
אני קם ומתקדם לעבר ברזייה, שבאורח פלא עובדת, ולוגם מהמים; הם פושרים, ואפילו חמימים, וקצת דוחה לבלוע אותם.
אני מרים מבט לעבר הרקיע. אני נאנח בעייפות; אין אף ענן, מה שאומר שהדרך לבית רצופה בקרני אור חמות.
כשאני מתקדם לעבר הבית, אני שוב מתבונן על אלו החולפים על פניי. לעולם לא אזכור את פניהם, והם את שלי; ייתכן מאוד שדרכינו לא יצטלבו לעולם, והרגע האחד, הבודד הזה, הוא היחיד שבו העברנו מחשבה על האחר.
מרחוק, אני שומע ילד צועק מהחוף. חציו במים והוא מחזיק דלי, נראה שתנועותיו הפזיזות נובעות מהתרגשות כלשהי. אולי הוא תפס דג, ומעוניין להראות למי שחפץ?

הרגליים כבר דואבות, והמדרגות מהוות את המכשול האחרון.
אחרי שאני סוגר את דלת הבית, אני לוגם כוס מים קרה, ומרגיש את השיניים רעננות מדי. אני מוריד את החולצה ספוגת הזיעה ואת שאר בגדי ונכנס למקלחת. המים הקרירים מכסים את גופי ושוטפים עוד יום מחיי. המחשבה שלי צלולה, ואני מרגיש שלו.
אולי אני חושב יותר מדי. האם ניתוחי יתר פוגעים או עוזרים לחיי? אולי זה לא משנה בכלל, כי פשוט המשמעות אינה קיימת, ואין לי למה לטרוח במחשבות כאלו ואחרות.
המחשבה שלי נודדת לעבר הילד עם הדלי. הוא לא חושב על דברים כאלה, או על דאגות כלשהן. הוא פשוט נהנה ממה שיש.
אני זוכר ששמעתי פעם, שדגים לא יודעים שהם בים.
ויכול מאוד להיות שכולנו מחכים רק לרגע לפרוץ מהאוקיינוס, או לפחות להסתכל על שאר הדגים מלמעלה, כציפור.