חומה ואשליה

הבחנתי בידיי אשר היו מגואלות בדם, אך בפניי הייתה הבעה מרוצה.
הבטתי לחומה אשר נישא לגובה רב, עמלתי במאמץ רב על החומה שתגן עליי.
הסתובבתי כך שגבי מופנה לחומה והבטתי בנוף.
שמיים זוהרים, פרחים פורחים ופכפוך של נהר המנעים את אוזניי.
מקום המפלט שלי, מפלט מהכאב הצורב בגרון והחזה, מהבכי אשר מאיים לפרוץ בשפך דמעות, מהצער החונק כמו פצע שנפער. כל זה אינו שהה כאן, פה חשתי בטוחה.
ניגשתי לנהר לרחוץ את ידיי המגואלות בדם, ידיי היו חבולות, חבורות הופיעו אליהן מהבנייה של החומה.
אך עדיין היו לי ספקות, ייחלתי לכך שהחומה אינה תתרסק, כמו בפעמים הקודמות. חיזקתי את החומה, ובניתי אותה יותר גבוהה.
פחדתי, פחדתי מבני האדם, שגרמו לי להישבר ולהתרסק וכך גם לחומה אשר בניתי סביבי. ולאשליה הלא מציאותית שהעדפתי להתגורר בה.
נצנוץ כוכבים וגשם נוצץ, המקום המושלם למפלט.
התחבאתי, רציתי לחיות כך לעד. לא עניין אותי שזו אשליה, השתוקקתי לכך שאף אחד לא יגרום לחומה לקרוס וכך גם לי.
"פחדנית, לכי תתמודדי!", הייתי שומעת לעתים קרובות קולות, קולות לחישה צורמים.
התעלמתי, למרות שהקולות המשיכו להדהד באוזניי.
התעלמתי, כי וויתרתי, השלמתי עם זה שאין ביכולתי כוחות להתמודד איתם, אלה שגרמו לי להתרסק, לרצות להעלם.
התחזקתי מעט, אך נפשי לא הייתה מוכנה להתמודד איתם.
הפצעים בליבי לעיתים בערו בחוזקה, והדמעות נקוו בעיניי כשהקולות הופיעו.
היה עולה בזכרוני, הכאב החונק והדמעות השורפות, שהייתי שומעת בחוץ, עד שהקולות נדעכו.
מודעת אני שהקולות אינם מכאיבים כמו בני האדם אשר ממתינים בחוץ להרעיל את ליבי.
מודעת, כי כול הפרחים הפורחים, נצנוץ הכוכבים והשמיים הזוהרים, הכול אשליה, ידעתי שהכול בחוץ מושחת וסביבו יש הרס וחורבן.
העדפתי להישאר כאן, באשליה והחומה המגנה עליי.