חברה שלי מיטל

חברה שלי מיטל אומרת שאני חרא של בן-אדם. אבל לא אכפת לי מהבת-זונה הזאת, אני לא יודע מה היא עושה בחיים שלי. היא הכניסה את עצמה בכוח לחיים שלי, ונדבקת אליי כמו עלוקה. מוצצת את דמי. ואני באמת חרא של בן-אדם בכל מה שזה קשור אליה, כי היא חסרת משמעות עבורי. היא אומרת שאין לי ערכים ואין לי עקרונות ואין לי כבוד ואין לי שכל ואין לי אופי ואין לי יופי – לא פנימי ולא חיצוני, ושאני תולעת על פני האדמה הזאת. אני צוחק. אז מה את רוצה ממני, לכי, יותר טוב לי באמת לא לראות את הפרצוף שלך כל החיים שלי. וגם לא לשמוע ממך ולא לדעת על קיומך. אתה תקוע איתי, היא אומרת לי, ואני אעשה ממך בן-אדם. למה לך? כי אתה הפרויקט שלי לשיקום יצורים, ואני נהנית מזה שאני משקמת יצורים, ואז הם הופכים לפרפרים יפים. דפוקה בשכל. חולירע. אני אפילו לא מזיין אותה, לעזאזל, אני מעדיף לעשות ביד. והיא צוחקת וקוראת לי מאונן, אבל רואים איך היא אוכלת ת'לב. היא כבר שיגעה אותי הרבה פעמים כדי שלא אוכל לברוח ממנה. היא הרעילה אותי וסיממה אותי וכישפה אותי והכול בעצם אותו הדבר. לכן אני לא יכול נגדה, להגיד לה ללכת או להתעמת איתה, אבל אני גם לא מכבד אותה, יושב על המיטה, מעשן את הסיגריות שלי, שותה את המשקאות שלי, ושם עליה זין גדול עשוי מחרא.

היא אומרת שהיא מטפלת בי. כמובן, אחרי שהיא עצמה הפכה אותי שבר כלי. אבל היא עושה את זה בזלזול, בחוסר כבוד, תוך כדי עלבונות וקללות וכל מיני מילים שנועדו "להוכיח" לי כמה אני עלוב, מסכן, זקוק לרחמים, ומעמסה על כתפיה וחייה ה"נפלאים". אני יודע ש-כל העולם הזה הוא בית משוגעים אחד גדול, וגם היא לא יוצאת דופן. יש מיליארדים כמוה. אני פסיבי, פסיבי, לא מקלל אותה בפנים ולא מאחורי הגב, רק בלב, ולא מרים עליה יד. היא כל-כך חסרת משמעות בשבילי שאני אפילו לא שונא אותה, באמת, ולא משנה כמה תשפיל אותי ותאמלל את חיי. גם ככה, בצורה שאישה טיפשה כמוה לעולם לא תצליח להבין, אני פה רק לרגע, אני אורח, המוות בלתי נמנע, ואני אהיה בגלגול הבא במקום חדש וטוב יותר, בתנאים אחרים וטובים יותר לממש את ייעודי, והיא רק מריונטה של אלוהים, כמו בובה, היא בכלל לא בוחרת אם לעשות מה שהיא עושה, הכול מתוכנן עוד מראשית הבריאה.

לא אכפת לי, שתכה אותי, שתקיז את דמי, לא אכפת לא כלום. אני לא שונא אותה למרות שהיא תולעת, ולא אכפת לי ממנה בכלל, לא לטובה ולא לרעה. היא חסרת משמעות עבורי כמו אבן זרוקה בצד הדרך ברחוב. אבל בראש שלה היא חושבת שהיא תופסת את כל עולמי, ורק עליה אני חושב, ורק ממנה אני מתייסר, שונא ואוהב. באותה המידה שאני אוהב אותה אני אוהב את החרא שאני מחרבן לפני שאני מוריד אותו באסלה.