חברה הכי טובה

היא לא הרגישה חיה. האוויר שנכנס לריאותיה היה כמו עופרת, רק מכביד עליה יותר, אפה, שבפאניקה מטורפת ניסה לשאוף אוויר, רק נסתם יותר ויותר- היא טבעה בתוך עצמה. זה לא שהיא כרגע ניצלה משריפה, שתהיה לה סיבה לקוצר נשימה כול כך. הפרמדיקים באמבולנס הביטו בה בלעג- עיניה היו עצומות,אבל היא ידעה שככה הם מסתכלים על הילדה הקטנה שעיניה עצומות בבהלה, מתנשמת ומצביעה אל עבר המרפסת בבנין הדירות הגבוה הסמוך.
"היא ישבה על המעקה" היא ממלמלת בין הנשימות לנשיפות, היא נחתה על רצפת האמבולנס. "היא ישבה- ואז היא לא." היא כיסתה את פניה בידייה בקטנות, אצבעות ידיה מקולפות רובן עד לדם, וירחים קטנים ואדומים מלאו את ידיה, מצפורניה הכסוסות עד לזוב דם. "היא ישבה ואז היא לא והיא צרחה." היא אומרת, הבכי יוצא לה מכול החורים. הפרמדיקים מסיעים אותה למוסד הפסיכיאטרי הכי קרוב- המוסד על שם אנת'רס קאוטר לחולים פיסכולוגיים ופסיכיאטרים- לא התוצאה הכי טובה, אבל לילדה בת 14 שתכננה את ההתאבדות של החברה הכי טובה שלה,שהייתה גם אהבת חייה, זה היה מעל ומעבר למספיק.
הכניסו אותה לחדר לבן חסר כול- מיטה, שידה עם מנורה ושולחנון- סכין קהה על המיטה- להדגים לה, שלא תוכל לעשות דבר עם הדברים האלו, פה היא במאה אחוז ביטחון. היא יכולה להירגע. כול הסכינים פה קהות- אף אחד לא יפגע בך. המסר פגע בה בדיוק בנקודה שלה. אבל היא לא בטוחה.
היא המשיכה לבכות- זה לא שהיא הפסיקה אי פעם- אצבעותיה נשארו מדממות, ציפורניה נראו כאילו הן מעכלות את עצמן, כך גם אצבעותיה, שנראו קטנות יותר ויותר בכול יום. מפרקי ידיה היו מגורדים תמיד, ושיערה הג'נג'י אף פעם לא היה מסורק.
היא נשארה במוסד הזה הרבה זמן- בגיל 21 הם נתנו לה לצאת בפעם הראשונה החוצה. היא ראתה אור יום רק דרך זכוכית למשך שבע שנים תמימות של סבל, שינה ותרופות. ושוב- זה פגע בה בנקודה שלה. היא בחוץ עכשיו. מה יעשו לה?
היא חזרה בריצה פנימה, קורעת את שיערה ממקומו על הקרקפת האדומה שלה.הכול קרע אותה מבפנים. ושום תרופה לא יכלה לעשות דבר- ברגע שהיא התעוררה, או שהשפעת הסמים עברה, זה חזר על עצמו- הכאב, הזכרונות.
ילדה בהירת שיער ישבה על מעקה המרפסת. גבה היה מופנה אליה- הפחד מילא אותה מחדש. הילדה בהירת השיער בכתה, בשקט-בשקט, כרגיל, ידיה מכסות את פניה- היא בדיוק שני סניטימטר לנפילה של כמה עשרות מטרים מטה. "אל.. אל תתקרבי!" הילדה בהירת השיער צעקה אל החלל- בעוד שהיא, הילדה הג'נג'ית, בהתה בילדה בהירת השיער מהכניסה למרפסת.
"אל- אל תזוזי!" הילדה הג'נג'ית צועקת ובריצה חוצה את הקו שמפריד בין המרפסת לחדר. הבכי של הילדה בהירת השיער רק מתחזק- קשה, מכוער, מכאיב. "אל תזוזי!" אבל..
כשהילדה הג'נגית מגיעה למעקה- הילדה בהירת השיער כבר שוכבת בגינה של הגברת מולר הזקנה- גופה מעוות בזוויות מחרידות, פניה אדומים- מלאי דם- והצרחה שלה עדיין נשמעה באוויר.
הדפ כבר לא פעם בגופה- הריקנות מילאה אותה- היא נחתה על רצפת המרפסת. וצרחת הבכי שלה התמזגה עם הצרחה של הילדה המתה.
תחשבו איך זה לחיות, במקביל למציאות הרגילה- שינה, אוכל, תרופות, פגישות עם הפסיכיאטר- גם ליות את הרגע הזה- לראות את החיים נשאבים מרצון מהבנאדם היחיד שאת באמת אוהבת. בום,. הוא כבר לא קיים. תקליט שבור חוזר על עצמו בתת מוודע שלך לנצח.
הייתם מצליחים?
כי היא לא.