זמן
מהו בעצם הזמן?
הוא דבר חמקמק, שקשה לתפוס ולשים עליו הגדרה.
אין הוא הישג של הבינה שאיננו מסוגלים להבין, ואיננו דבר מובן מאליו, שאין צורך לעסוק במעשיות עליו. חוקרים ומדענים, משכילים ואומנים; כולם מחפשים את ההגדרה.
אך נוספת העובדה המכבידה כי לכל אדם תחושה שונה באשר זמן; אף על פי היותו, ככל הנראה, אובייקטיבי.
אך הוא לא נמשך לנצח; גם הוא, ככלות הכל, יגמר ויכולה; אבל, אין זה מעניין? דווקא בשל נזילותו, הזמן הופך למצרך החשוב שהוא כיום.
אם כן, מהי המטרה? מדוע אני ממשיך?
בקשר הדוק עם הזמן; למעשה, היא והזמן אינם אלא דבר אחד וזהה; כמו חיה המביטה אל השתקפותה במראה, הם אותה יישות מסורבלת להבנה.
חיים ומשמעות. אכן, דברים די טריוויאלים; אך אם תחשבו לעומק, תתהו לגבי טבעם.
מה מקומנו?
למרות זאת, אני בטוח שאתם מוצאים עצמכם שואלים: למה לנבור ולחפור בור שלא לצורך?
הרי כולנו יודעים את הדברים הללו; למה להמשיך לדבר?
משום שאנו כאן למעט זמן, והמלאכה מרובה.
אתם מוקפים באפור; אנשים מסתפקים בבינוניות.
אין אני מדבר על שכל או יכולת, אלא על משהו חשוב יותר: תשוקה.
התשוקה ליצור!
תחושת הלהט, הלב הפועם במהירות; הראש הצמא למעש, גופכם המשתוקק לנוע; תנו ללהט הכישלון והפחד להיצרב בעורכם, שלעולם לא תחששו שוב!
את נפשכם המשוחררת מכבלי האדמה, העפה למרומים לצד העופות; את שכלכם הצמא לידע ולמשימות; תעבדו!
מצאו את התשוקה הבוערת שבכם; אולי זה מדע, אולי זו אומנות; לעזור בתור למכולת, ואולי לשנות את פני המדינה; לכתוב למגירה או להפיץ מחשבותיכם בגלוי.
תהיות מרובות על משמעות וזמן גורמות לתובנות נפלאות, אך גם לבזבוז, מגוחך, של זמן.
אל תעמיקו מחשבותיכם בעשייה; תעשו.
תגובות (6)
אני מעוניין לאתגר את הפילוסופיה שלך. האם אנחנו באמת נהנים ממימוש תשוקת היצירה או שאנחנו יוצרים על מנת להשיג את ההתפעלות של האחר, וככה להרגיש נאהבים? יש לי הרגשה ששייקספיר לא היה טורח לכתוב את "המלט" אם היה יודע שאף-אדם לעולם לא יקרא אותו, וכנ"ל לגבי מיכאלאנג'לו והפסל של דוד.
אני תוהה האם גם כאן, הסיפוק שיתקבל מהתגובה שלי – גם אם אני לא מסכים לגמרי עם הדברים – גדול יותר, מאשר לשלוח את זה לחלל האינטרנטי ולתת לו להעלם בין אלפי קטעים, באיזו תקווה שאולי מישהו קרא.
וזה מוביל אותי לשאלה, האם אדם שמרגיש דחוי, ושהיצירה שלו תתקבל בהתעלמות במקרה הטוב, או בוז במקרה הרע, עדיין ירצה להיות יצירתי? לי יש הרגשה שהתשובה היא לא.
זו נקודה מאוד מעניינת.
אם אנשים מתעלמים מיצירה, האם תמשיך?
נתת כדוגמה את שייקספיר ומיכאלאנג'לו; אני אוסיף גם את ניוטון ואת הארדי.
אני מאמין שהם היו ממשיכים ביצירותיהם, גם אם לא היו מקבלים תשואות ותמיכה. הדבר העיקרי בעבודתם, לפי דעתי, הוא העבודה עצמה – יצירה למען היצירה, הסקרנות שבליצור ולבנות.
ואולי אתה צודק, אדם המרגיש דחוי לא ירצה להמשיך להיות יצירתי; אבל הוא אינו בוחר להיות יצירתי, או שמא הוא פועל למען אנשים אחרים. הוא חוקר את מוחו שלו ומנסה לבנות משהו גדול יותר ממנו, משהו שהוא יעריך, ולא בהכרח אנשים אחרים.
אני מאמין שצריך להיות אמיתי אל תחושותיך, וליצור קודם למענך – כי הסיפוק הגדול הוא כשאתה מחמיא ליצירה שלך, ולא אנשים אחרים; האם שבחים מזרים הם מספיק על מנת להשביע את התאבון?
אני חולק עליך. סקרנות היא מוטיבציה בפני עצמה. אדם סקרן לא באמת צריך את הזולת כדי לעשות דברים, הוא מספק את יצר הסקרנות שלו. אולי מיכאלאנג'לו היה סקרן לדעת האם יוכל לפסל את הפסל של דוד, וזה הניע אותו, אך מהרגע שסיים, אם הפסל היה נשאר בסטודיו ואף אחד לא היה רואה אותו, הדבר היה מתסכל אותו (לדעתי). ואן-גוך סבל מדכאון קשה, ואני מניח במידה מסוימת שהעובדה שיצירתו לא הוערכה מספיק במהלך חייו, תרמה.
דווקא מתמטיקאים רבים (גם השניים שציינת) היו ידועים כבעלי אגו לא קטן, וחיפשו להרשים את הקהילה המתמטית. ניוטון אמנם הסתיר את החשבון האינפינסטימלי במשך זמן רב, אבל בגלל שלא היה בטוח בו, ולא בגלל שלא היה אכפת לא מדעתם של אחרים.
בהקשר של הארדי, אזכיר את רמנג'ואן, שגם היה מתוסכל מכך שלא זכה להכרה, כיוון שאיש לא הבין את עבודתו עד שהארדי זיהה את הגאונות שבה. תאר לך מה היה קורה אם היה שוכב על ערש דווי בידיעה שכל ההישג שלו ירד לטמיון.
אם הסיפוק היה רק מלראות את היצירה שלך בעצמך, מדוע אנשים טורחים לפרסם את היצירה ולהסתכן בביקורת לא מחמיאה?
מדוע אנשים שמקבלים ביקורת כזאת, עוזבים פעמים רבות את התחום?
מדוע אתה טרחת לפרסם את מה שכתבת?
לי זה מרגיש סוג של חיפוש אהבה. כמו שאנחנו לומדים מגיל צעיר כשאנחנו עושים משהו מרשים, ההורים שלנו מתלהבים. הרגש הזה כל-כך חזק שהוא ממשיך להניע אותנו.
לדעתי חיפוש אהבה זה אמנם תחושה יחסית שכיחה, אך אני לא צריכה לזרוק פה שמות של אנשים גדולים כדי להראות שאנשים נעים גם מתוך תחושות נוספות. מדוע ישנם אנשים אשר כותבים תגובות מחרידות ברשתות החברתיות? מתוך חיפוש אהבה? .. התשובה המתבקשת היא לא.. הם רוצים לעורר תחושה רעה אצל האחר השווה באותה מידה לתחושה הנוראית אשר הוא מרגיש. מדוע צייר מתיישב מול קנבס צחוח ומצייר את שעל ליבו? מתוך רצון שיאהבו אותו או את יצירותיו? גם כאן התשובה המתבקשת היא לא… הוא מרגיש רצון עז להביע את עצמו, אך הדרך הנוחה ביותר שהוא מכיר היא ציור.
אנחנו נעים ומתקיימים מתחושות פנימיות.. הם אלה שמניעים אותנו ומניעים את העולם. אני חולקת על הדעה שכולם בעולם רוצים להיות נאהבים כדי להגיע לרמה מסוימת של סיפוק או של אושר או תחושת הצלחה.. כשאני מסתכלת על הסביבה שלנו האנשים הכי מאושרים הגיעו או קרובים מאוד לפשוט להיות שלמים עם עצמם… מבלי לחפש את האישור של אחרים.
(אגב אם לוקחים את כל האנשים הכי הגדולים שאותם הבאתם מתחומים אשר מתבססים על דעות של אחרים אתם תראו שהמשוגעים באמת, הם אלה שחיפשו אהבת האחר .. הן אם קיבלו והן אם לא).
אני מסכים שאנחנו לא תמיד עושים את זה באופן מודע, ומתחילים את היצירה במטרה להשיג אהבה. כמו שאנחנו לא מחייכים לאדם שממולנו כדי שיחבב אותנו. התרגלנו שפעולות מסוימות שאנחנו עושים גורמים לנו להרגיש טוב, אבל יש תהליך באמצע, שאנחנו לא תמיד חושבים עליו. רשמת שהצייר רוצה להביע את עצמו – בפני מי? יכול מאוד להיות שצייר שהתרגל שציורים או ציוריו מתקבלים באופן מסוים, ייגש לצייר ברגע שהוא מרגיש משהו, אבל אם נייצר תגובה הפוכה, ונעביר כל הזמן ביקורת שלילית על הציורים, יכול להיות שבשלב מסוים ציור יגרום לו לתסכול, ואז הוא יפסיק להשתמש באמצעי הזה.
יש אנשים שמרגישים נאהבים, ועקב כך בטוחים בעצמם והם פונים ליצירה בשביל תחושת סיפוק, אבל אני מניח שלהמשיך במשהו לאורך זמן בלי מחמאות (שהן ביטוי של אהבה) יהיה קשה גם להם.
לא בטוח שהבנתי את הקשר לתגובות המחרידות שאנשים כותבים. אני מניח שלפעמים מדובר בקנאה, שזה סוג של רצון לקבל אהבה וכעס שמישהו אחר מקבל אותה, אבל אולי אם תסבירי אוכל לתת תשובה טובה יותר.
תגובה שלילית עדיפה על התעלמות.
אלו שזכו להתעלמות – לעיתים יפנו לצד ה'רע' ויגיבו בעצמם. תגובה זו מעוררת בתורה רגש (שלילי אמנם, אבל עדיין רגש) בקרב המבוקר, וזה לא יישאר בשקט אלא יגיב חזרה. זה בדיוק מה שרצה המגיב ה'רע'. תגובה. גם שנאה עדיפה על חוסר תגובה.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.