ז"ל

מחר כבר שלוש בלילה, והחושך בעודו גוער בי.
כבר התרגלתי לקולותיו, שנים חשבתי שהיו פרי דימיוני,
עד היום.
"בבקשה ענה לי,
אני מתחרפנת" אמרתי בפחד.
"בעל המוח וחסר הלב, מילותיו שוררות במודע שלי.
מישהו עומד להעלם מכאן, אני יודעת.
חסר קול-חסר צבע, נוכחותו נעוצה בבשרי.
משהו לא בסדר,
בבקשה, זה רציני." הצהרתי.
"אני לא לבד בחדר,
ועכשיו, הכל עמום וחשוך.
הוא צופה בי,
מרגיש אותי יודעת,
יודעת שהוא בוחן אותי כעת.
משחק רגשני
ואני מפחדת,
הוא מרגיש אותי,
אני יודעת." גערתי בו.
"די אהובה, אלה שעות הלילה. את עייפה ומדמיינת במקום לחלום.
שכבי לישון אהובתי,
עינייך הנוצצות צמאות מנוח." אמר.
הקשבתי לך,
רציתי להאמין שהכל בסדר.
מילאתי את מבוקשך ושקעתי בעולם אחר.
אולי אני באמת קצת משוגעת..
הטלפון צלצל.
והיא מהצד השני לחוצה, הייתה תאונה.
אני מיהרתי לגחך,
האם אכפת לי?
האם לא?
מחר כבר שלוש בלילה, מילותיו דלחו את חלל ראשי.
מילאתי את מבוקשך, שקעתי בעולם האחר שוב.
אך הפעם ללא כל רצון.
היום כבר שלוש בלילה,
ואת לא כאן.
ואני כבר לא משוגעת.