זכרונות
אני צופה בו שובק חיים לאט לאט.
כל השנים שלנו יחד מתחילות לחלוף בראשי. הזיכרונות, החוויות, כל אותם ימים שנשענתי על עזרתו, כל הדברים החדשים שגיליתי בזכותו.
כל יום שעובר משהו אחר כבה בו, נמחק, נשכח. לפעמים אני רוצה להניח יד מנחמת ולהבטיח לו שהוא היה משרת נאמן שעשה את תפקידו בצורה הטובה ביותר.
אני צופה בו שובק חיים לאט לאט.
במשך שנים הוא היה מרכז עולמי ואף פעם לא נתתי למישהו לקחת אותו ממני, גם כשהיה חולה מאוד. תמיד הצלחתי למצוא דרך לרפא אותו ולהקל את כאבו.
אני יודעת שהיום יגיע, בקרוב אולי.
ואני יודעת שלא תהיה לי ברירה אלא לשחרר, לעזוב אותו לנפשו.
לאט לאט אני מתחילה להשלים עם המצב. כל יום שעובר אני מורידה מעליו עוד ועוד מעמסה, כדי שיהיה קל כנוצה כשילך.
זה אולי נראה חסר טעם, אך אני רוצה לחשוב שהייתי טובה כלפיו, ושעשיתי את הדבר הנכון בכך ששמרתי אותו כל השנים האלה ולא בחרתי במשהו אחר.
מי ייתן ותנוח במקום שבו אי אפשר לחלטר חלקים לשימוש בפעם הרביעית לחייהם.
אזכור אותך לעד.
תגובות (3)
כנראה לא המטרה, אבל גרם לי לחייך קצת. לא בגלל שהרגשתי שיש הגזמה בפרידה רגשנית ממחשב, אלא דווקא מהתבוננות בו כידיד נאמן. הזכיר לי קצת את דת השינטו ביפן.
נשמע לי קסום להיקשר לחפצים שמשרתים אותנו ביום-יום. אני זוכר את ההורים שלי מדברים בגעגוע על מכונת הכביסה הישנה שהיתה להם. סבא שלי היה מאד קשור לטרנזיסטור הישן שלו. לי היה רכב מסוג חיפושית שנאלצתי להפרד ממנו, והיום כשאני חושב על הסכום שקיבלתי עבורו, אני מתחרט שלא שמרתי אותו ליד הבית של ההורים במושב.
אני חושבת שיש בזה משהו נחמד בלהיקשר לחפצים.
דת השינטו- קראתי על זה קצת, זה מוכר לי מהפעמים שקראתי מנגות.
אני מבינה אותם. גם אצלי במשפחה לכל אחד יש את החפץ שהם היו שמחים לא להחליף, או שהם פשוט לא זורקים אותו גם אם הוא לא בשימוש, מתוך סנטימנטליות.
לסבתא שלי עדיין יש את הכלי גינון של סבא של ז"ל במחסן.
יהי זכרו ברוך.