זומבי

הצליעה שלו היא שהפחידה אותי וככל שהתקרב ראיתי יותר ויותר פרטים מחרידים.
עורו הרקוב, איברים פתוחים למחצה ושיניים מרקיבות שיפצחו את גולגולתי בלי להסס. קניבל מת. חה!. האירוניה, וריח המוות נדפו ממנו. התהפנטתי מהדבר המזעזע שהתקרב אלי אך הייתי אחוז אימה.
היה לי אסור לקפוא אפילו לא לרגע ואם לא אמהר יהיה מאוחר. כי אני יודע שהוא לא היחיד באיזור, אז ניתקתי ממנו את מבטי ורצתי. המום, רצתי כמו כלבלב מפוחד ברחובות העיר שבכלל לא הרגישה שלי יותר, לא זיהיתי דבר.
האדום היה מרוח כמו צבע בכל מקום עליו נפל מבטי, עיניי נסו על נפשם. ריאותיי צווחו לאוויר וכשעצרתי בחריקה לקשור את שרוכי האולסטר המסורבלות שלי הסתכלתי לשמיים הסגולים ובאמת ציפיתי לראות באותיות שחורות גדולות ועבות את המילה – אפוקליפסה – לפי כל הסרטים המודרניים בסוף העולם לאחר המאבק המיגע, בקרב המכריע, הנער תמיד מת באכזריות משוועת להנאתם הנבזית של הצופים מלאי ההגיון וההשכל שאומר בביטחון וידעונות שהרי אין מרפא או פיתרון לתופעה המדבקת, לזומבי המצוי (חוץ מלהפריד את ראשו מהגוף בכל דרך אפשרית, וכשאני אומר כל דרך אפשרית אני מתכוון לזה. כי אני רץ וידי אוחזת בכת הסכין שנחה בכיסי, בחיי, החדה ביותר שיכולתי לחטוף מהמטבח.)
מרוב מחשבות סיוטיות לא ראיתי בעיניים, פעלתי 'על אוטומט'. ריח של חרוך, אזעקות שלא קוראות לאף אחד, הכל הקיף אותי הייתי על סף התמוטטות פיזית, נפשית אני כבר מזמן לא מתפקד .
רגליי נשאו אותי פניתי בעוד סמטה. "איך הגעתי לפה", לחשתי לעצמי בטמטום. הרי ידעתי, הנה אני, עומד בפתח ביתה של אלינה או בעצם מה שנשאר ממנו.
הרוח הצליפה בפני בחדות, קור של ערב החל להכות, חדר לכל קרע ולטלאי שבבגדיי. ציפיתי שבכל שנייה הדלת תיפתח והיא תעמוד שם בריאה ושלמה בבגדיה הפשוטים ושיערה המבולגן, כרגיל היא תזמין אותי פנימה. כרגיל, אבל קיוויתי לשווא, ידעתי שזה לא אפשרי, כבר לא קיימת כזאת מציאות. היא אבדה כמו כולם. אבל רק אותה, רק לה בניגוד לכולם הייתי זקוק נואשות, רק את פניה כל כך השתוקקתי לראות להסתכל עליה היה ממכר ולהכיר בעובדה שלא אראה אותה יותר בחיים הרסה אותי מבפנים ההרגשה הייתה כמו להאכל בעודי בחיים, שיט, חזרתי למרתון המתמשך והמייסר שלי.