זה לא איש קרח

ירושלים.
יומיים אחרי הסופה הגדולה.
הרחובות המכוסים בשלג פולסו עוד בערב הקודם, וקרח מתחיל להיווצר על המדרכות ובצידי הכבישים. כל צעד- סכנת החלקה.
אני יושבת במסעדה בפינת הרחובות רחל אימנו ועמק רפאים.
שעת צהריים מאוחרת.
בתוך המסעדה המזגן פועל על חימום; בחוץ- תשע מעלות במקרה הטוב, ומבעד לקיר הזכוכית הענק- בחור צעיר, חמוש במעדר ובמטאטא, מפלס שביל על המדרכה הקפואה. בלי כפפות; בלי צעיף; בלי כובע; רק סוודר לגופו.
יותר מרבע שעה אני עוקבת אחריו כשהוא חובט במשטח הקרח הקשה ומטאטא את הרסיסים- חושף את פני המדרכה הכהים. כשמגיע הולך רגל הוא עוצר את מלאכתו, מאפשר לו לעבור, ומיד לאחר מכן חוזר לחבוט במרץ.
המראה גורם לי לרצות לקום ולעזור למסכן הזה שעומד שם בחוץ, בקור מקפיא, בלי אמצעי הגנה מתאימים. ובעוד אני תוהה ביני לבין עצמי איך שלחו אותו מעסיקיו לעבודה שכזו ובמזג אוויר שכזה בלי הגנה מינימלית, קולטות אוזניי שיחה מפתיעה שמחממת את הלב.
אותו בחור צעיר גר כאן באזור, וראה מחלון ביתו שהאנשים העוברים ושבים מתקשים ללכת על שכבת הקרח החלקלקה. לכן, הוא החליט לבוא ולפלס שביל על המדרכה כך שאנשים לא יחליקו וכדי שיהיה להם יותר קל לעבור.
כ- 20 מטר אורכו של השביל.
כ- 10 סנטימטרים גובהה של שכבת הקרח המכסה את המדרכה.
ובחור צעיר אחד חמוש במטאטא ובמעדר בלבד.