זה לא היה בפסאז’ (18+)

"יש לי חור בלב. אני בהלם שהוא זרק אותי. הוא. זרק. אותי." יעל הנהנה והניחה את ידה על ידי ברחמים. נהג המונית גלגל את עיניו כבר בשלב הזה. לא הפסקתי לדבר מאז שאסף אותי ואותה מדירת השותפים בגבול גבעתיים. הוא העדיף לסיים את הסבל הזה מאשר להמשיך לעשוק אותנו עם השקר הזה; "מונה". הייבוב שלי מסתבר לא היה שווה את זה, הוא עשה קיצור דרך, ראיתי.

"הוא מכוער אם זה עוזר לך לשמוע," יעל תמיד לא ידעה מה להגיד במצבים כאלה. עדיין אהבתי אותה, היא הייתה חברה טובה. החברה היחידה שהסכימה לצאת איתי ממש בסופ"ש שזה קרה.

"זה מה שגרוע. הוא יותר גרוע ממכוער, הוא כלום, באמת כלום. אין בו כלום, והוא עוד זה שזרק אותי, את קולטת? את קולטת ממה הפגיעה שלי בעצם? איזה אגרוף לאגו," העפתי בעצמי מבט במצלמה של הטלפון. היא הנהנה. הרגשתי כל-כך מכוערת. כל-כך מכוערת. הרבה יותר ממנו, ועוד הייתה לו חד-גבה. הוא היה שעיר נורא, אבל לא יודעת מה קרה. זה באמת לא הזיז לי נורא, והוא גם הסכים לתת לי לעשות לו שעווה. נזכרתי שאני בוהה בעצמי במצלמה. מה שראיתי לא שינה כלום. פתאום האיפור היה כבד מדי, השיער דק מדי, כהה מדי, וממתי אכפת לי מהדברים האלו? וויתרתי על החלום לצבוע את השיער לאחר ניסוי מאוד לא מוצלח עם גוונים זהובים, אבל אולי היה צריך ללכת על זה, להגשים אותו. הבגדים שלבשתי היו מגוחכים, מה זה מעיל הפרווה הסינטטי הזה? למה בכלל קניתי אותו? זה ממש לא הסגנון שלי, זו לא אני. עוד חויבתי עליו במכס כי שכחתי את הקוד הזה שישראלים צריכים להקיש ב"אסוס".

"את באה? אני חושבת שהגענו," יעל אמרה.

המונית עמדה כבר מספר שניות במקום והנהג ממש ניסה לזרוק אותנו החוצה. הכל השתקף בעיניו, כל הבוז, השנאה. ממש יכולתי לשמוע אותו צועק עלינו לצאת, והוא לא היה צריך לומר מילה. הנהנתי כשהבנתי ודחפתי את עצמי החוצה בזינוק שגרם לי לחבוט את ראשי בגג המונית ביציאה. הרגשתי את חיוך הנהג. כשעמדתי מחוץ למונית חטפתי רגליים קרות. לא רציתי לנוע מן המקום. הרגשתי שאני עדיין במערכת יחסים ושאני עומדת לבגוד. זה היה טיפשי, מי אמר בכלל שיתחילו איתי? אני אשב לי כמו מטומטמת, אשתכר ואף אחד לא ייגש, ואולי טוב שכך. אני לא רוצה שייגשו. יעל תפסה את זרועי וגררה אותי אל כיוון המדרגות שהובילו לשם. בכניסה שילמנו לסלקטורית המקועקעת. אני לא בטוחה אם אפשר לקרוא לה סלקטורית אם היא מכניסה את כל מי שמשלם פשוט. לא יכולתי לזוז, יעל שוב גררה אותי, הפעם במורד המדרגות. העקבים של שתינו הקישו בעצמה. אהבתי את הרעש, אבל הרגשתי מגושמת, אני לא רגילה, וגם יעל לא, ושתינו כמעט מעדנו מטה, אבל בסוף לא. המוזיקה הייתה מעצבנת, יעל אהבה היפ-הופ. אני לא. לפעמים היו שירים סבירים מסוף שנות ה90 או תחילת ה2000, אבל לרוב הטעם של מי שהחליט על השירים היה זוועה. למעני, יעל לא הייתה הפעם תחת ההשפעה, אז היא הייתה חייבת לשתות משהו. שכחנו שאלכוהול שם היה יקר ומהול בכמויות אדירות של מים, ובכל זאת הרמנו; אני שוט של וודקה, היא טקילה. מיותר לציין שזה לא היה מספק. המקום עוד היה ריק יחסית, אבל היה מאוחר מדי לצאת לתדלק.

"אחרי 23:00 כבר?" תהיתי בכל זאת.

"כן, אין מה לחפש בחוץ," יעל ענתה.

"מבאס," אמרתי.

"כן, מאוד," יעל ענתה.

"אוף רע לי. אני רוצה להשתכר למוות ואי-אפשר. מה עשיתי רע, מה?!" זעקתי.

"מה את רוצה? איזו שתייה?" מישהו מלחיץ צץ מאחוריי.

"צ'ייסר וודקה," עניתי. הוא הזמין. שתיתי הכל בלגימה אחת קצרה.

"אז, מה איתך, מה הולך?" האיש האקראי לא הרפה.

"מתה, רע לי בנשמה," אמרתי. הוא הנהן.

"מותר לשאול למה?"

"ככה, החיים חרא," עניתי ונצמדתי ליעל.

"הבנתי," הוא הלך.

"יפה, מהלך חכם," יעל אמרה.

"אני צריכה להמשיך להיראות מסכנה, אה?"

"כן, נראה לי, אבל אל תבכי ותקיאי בשירותים, זה פחות יעבוד"

גררתי את יעל איתי לרחבה והתחלנו איכשהו לרקוד. אני שונאת לרקוד, אבל כנראה משהו בי רצה לחזור לחיות אז לא יכולתי להפסיק. רציתי שיסתכלו עליי, שיראו כמה אני חופשייה. בגלל שהרגשתי שאני עדיין איתו, רציתי לפגוע בו, לבגוד בו, רק שיבין שאני לא צריכה אותו.

"את מאוד יפה," מישהו מאוד גבוה עם כובע מצחייה העז לגשת אלי.

"אחלה," עניתי והמשכתי לרקוד.

"רוצה לשתות משהו, עליי?" הוא שאל ופנה לכיוון הבר. הנהנתי והלכתי אחריו. יעל עקבה.

"וודקה!" צעקתי כי קול המוזיקה התגבר. הברמנית העיפה בי מבט שופט ומזגה. ההוא עם הכובע שילם. הוא הזמין גם לעצמו והרמנו יחד. הוא התחיל לספר משהו אז אמרתי לו שאני אביא לו את המספר כדי שיפסיק לדבר. יעל שוב צצה כדי להציל את המצב. התחבאתי מאחוריה מעט. האיש היה טיפה מאיים, אבל גם הוא הלך. למזלי, התחלתי לתפוס ראש. יעל לא, היא לא חיפשה במבטה מממני משקאות פוטנציאלים.

"את בסדר?" היא שאלה כשהבחינה בי בוהה. עיניי כבר התקבעו על מישהו. הוא היה גבוה, אבל לא יותר מדי. שיער מלא ומסודר, וכן גם הזיפים. הוא לבש סוודר פסים בצבעים כחול ולבן, ואת ידיו הוא טמן בכיסי הג'ינס. הוא לגמרי לא היה לרמה של המקום, כולם שם היו יצורים. לא רציתי רק שיקנה לי אלכוהול, ובכל זאת הוא הבחין במבטי והחל להתקרב. יעל קפצה כשעבר על פנינו. בדיעבד הסתבר שהוא לפט את ישבנה. הוא הביט בי, אך לא עשה דבר. עמדתי ללכת בעקבותיו, אך יעל משכה את ידי והנידה בראשה.

"הוא נראה מבוגר," אמרה וניסתה ממש לאלץ אותי להישאר לצדה.

משכתי בכתפיי בחוסר עניין והמשכתי בדרכי אחריו. ייתכן ויעל נאנחה. ראיתי אותו נשען על הקיר ליד דלת תא השירותים. הוא כנראה חיכה. לא היה לי אפילו מה לומר לו, סתם השלכתי את עצמי לנשיקה. כן, הוא היה נראה טוב, אבל היו לי רפלקסי הקאה, בעיקר בגלל טעם האלכוהול הכבד בפיו, וכנראה שגם בזכות העובדה שהיה זר מוחלט. יעל קראה בשמי, אבל התעלמתי ונגררתי איתו אל תוך תא השירותים. בתא היה מואר יותר, ולפתע ראיתי שהוא נראה קצת כמו הבחור היחיד מהבי ג'יז שאנשים זוכרים, קצת רזה יותר, אבל עדיין נאה למדי. הבגדים התחילו לרדת ברצון, ולפני שהצלחתי לחשוב, הוא כבר שלף קונדום מכיס מכנסיו. לפחות. הוא סגר את מכסה האסלה והורה לי להישען קדימה. לא היה לי נוח, לא כיף והרגשתי כמו זונה. לפחות זה הסתיים במהרה, למרות שזה הרגיש כמו נצח. הוא יצא לפניי. היה לי רצון עז להתקלח, וכבר הייתי לבושה, אבל המשכתי לשבת על האסלה עם המכסה הסגור. בהיתי בתקרה. שמעתי דפיקות על דלת התא ואת הקול של יעל זועק בשמי, כאילו לא יודעת מה קרה. אספתי את עצמי ויצאתי, שלא תדאג יותר מדי.

"את בסדר?!"

"עדיין יש לי חור בלב ורע לי בנשמה"