החיים, זה סטארט אפ מטורף. פרק 1 – ברוך המרוקאי.

כבר ממרחק לא מבוטל הצלחתי לשמוע את עקיבא ודני מתווכחים בעודי נועל את המכונית. צעדתי לכיוון השולחן הקבוע שלנו בבית הקפה. כבר שנים, כל יום שישי אחרי הצהריים אנחנו יושבים ביחד שלושתנו ומדברים. האמת היא שזו לא הפעם היחידה בשבוע שבה אנחנו נפגשים. אבל הישיבה הזו הפכה לפק"ל שבו אנחנו מתעדכנים ומדברים על נושאים ברומו של עולם או לפחות ברומו של עולמנו. על מנת לבטל את הישיבה השבועית היה צריך המבטל, לחשוב על תירוץ מספק. פחות ממלחמה כלל אזורית או חופשה בחו"ל או שניהם גם יחד לא נחשב כעילה לביטול ואין טעם אפילו לנסות לדבר על כך. אני חושב שהתחלנו במסורת אחרי השחרור מהצבא. הישיבה השבועית בבית הקפה התחילה בתור פורום מצומצם לפתרון בעיות ודיון מעמיק בנושאים מגוונים כגון נשים, בנות המין השני, יחסים אינטימיים, סקס, בחורות וספורט. הזמן חלף לו וחלקנו התחתנו, נולדו לנו ילדים, פצחנו בקריירה אבל הישיבה נשארה בעינה. עדיין הקפדנו להיפגש כל שבוע אבל הנושאים השתנו. עוד לפני שהתיישבתי והזמנתי את האספרסו הכפול הקבוע שלי הבנתי שמדובר בויכוח על חיים ומוות.

"מילקי שוקו-בננה! תגיד לי מישהו בשטראוס איבד את שפיותו!", תקף עקיבא את דני תוך כדי נפנופי ידיים עצבניים.
"תסביר לי מה הבעיה במילקי שוקו-בננה?".
"תגיד לי אתה בסדר??!!", המשיך עקיבא. "מה נשאר לנו? לוקחים לנו את הסמלים של הילדות שלנו ועושים בהם "מעשה בייניש". לקישקשתא יש פרופיל בפייסבוק, יצרו פארודיה ביו טיוב על מרקו מ"הלב" כנרקומן וקראו לו "נרקו". חפש ביו טיוב "נרקו" וזו תהיה התוצאה הראשונה. בחיי אני לא צוחק. תגיד לי מה עשו לגיבורי הילדות שלנו? מה עוד? מי הבא בתור? במבה במילוי קרם נוגט??!! אני לא מוכן לתת לכך יד. מילא לשלם מיסים, מילא לעשות מילואים אבל לכל דבר יש גבול". עקיבא צנח אחורה על משענת הכיסא ונשף את שארית האוויר מריאותיו.
פניו של דני לבשו מבט מבין. הוא שתק לכמה שניות ואז שאל, "תגיד לי עקיבא, מה זה "מעשה בייניש"?".
אני ודני מכירים את עקיבא זמן רב ואנו יודעים שזה תחביב שלו להתווכח אבל הפעם נראה כאילו הוא לוקח את זה אישית עד כדי המצאת מושגים חדשים, "כן עקיבא", הצטרפתי גם אני, "מה זה בדיוק "מעשה בייניש"?".
עקיבא שאף אוויר רב אל ריאותיו, התיישר והמשיך, "אני באמת מאמין שבית המשפט העליון חשוב למדינת ישראל כמו שמילקי חשוב לכל ילד וילד במדינה הזאת. במאמר מוסגר אספר לכם שעד היום אני מוריד רביעיית מילקי לעגלת הסופר שלי כל שבוע".
"אני מבין" הנהנתי כמו פסיכיאטר במוסד סגור באמצע מפגש מטופלים יומי. "האם תהיה מוכן להרחיב על נושא זה" ביקשתי מעקיבא.
"תראה, בית המשפט העליון הוא קו ההגנה האחרון של האזרח כנגד בריונות הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת, עובדיה וסתם בירוקרטים חסרי לב היושבים במשרדים חשוכים ומבזבזים לנו את כספי המיסים".
על אף שרציתי לצחוק עד שתכאב לי הבטן, שמרתי על ארשת פנים רצינית. "כן, אני מבין", אמרתי "אבל איך זה קשור למילקי?".
"מה זאת אומרת? המילקי הוא קו ההגנה האחרון של הילדים כנגד עריצות ההורים, המורים ואחים גדולים. ברגעים הכי קשים כשהכל נראה אבוד הטעם המתוק של המילקי משכיח את כל הצרות. בין אם אתה מערבב או אוכל בנפרד, אין כמו מילקי כדי להשכיח ממך את כל הפסולת שנופלת עליך".
"בחיי, אתה פרסומת מהלכת על שניים למילקי", אמר דני תוך כדי צחוק מתגלגל. "אתה מחליף את אקי וסנדי בלי בעיה".
"או.קיי, אבל עוד לא הבנתי מה זה "מעשה בייניש" " אמרתי.
"מה לא ברור, כמו שבייניש החריבה את בית המשפט העליון והפכה אותו כלי בידי עמותות שמאל קיצוניות לנגח את צה"ל והמתנחלים, כך מילקי שוקו-בננה מחריב את שמו הטוב של המילקי הרגיל. אם אני הייתי ילד בעידן הזה והייתי טועם מילקי שוקו-בננה, לא יודע איזה בן אדם הייתי גודל להיות".
"תגיד לי, חולה נפש שכמותך, אתה משווה את בית המשפט העליון למילקי?" שאל דני.
"מה השאלה?", ענה עקיבא, "אין ספק שמילקי שם את בית המשפט העליון בכיס הקטן. תגיד לי דני, כמה פעמים היית בבית המשפט העליון? אף לא פעם, נכון? כמה פעמים אכלת מילקי? לפחות כמה עשרות פעמים. כלומר המילקי הוא חלק נכבד בחייך הרבה יותר מבית המפשט העליון".
דני עצר את עצמו כשהבין שעקיבא מצליח להוציא אותו משלוותו ועוד בעזרתו האדיבה של מעדן חלב שהומצא בסוף שנות ה -70.
"ההשוואה שלך בין מילקי לבית המשפט העליון מזכירה לי את הסיפור שלך על ברוך המרוקאי", אמר דני לעקיבא. חיוך נמרח על פנינו.

הסיפור של עקיבא על ברוך המרוקאי הוא הסיפור כיצד פגש עקיבא בפעם הראשונה את ספק הגראס שלו. מאז ועד היום עקיבא קונה את החומר שלו רק אצל ברוך המרוקאי. אני חושב שאצל ברוך המרוקאי לא היתה תקופת יובש אחת לאורך כל תקופת היכרותו של עקיבא עימו. כשאצל ספקים אחרים לא היה חומר, לעקיבא תמיד היה מה לעשן. זה נשמע כאילו הוא נרקומן ומשתמש כבד אבל לא כך הדבר. אפשר לומר שהוא משתמש מזדמן על בסיס קבוע. כלומר, הוא מעשן בכל חודש בין פעם אחת בחודש למספר פעמים בלתי ידוע אבל אין חודש ללא שימוש. הסיפור מצחיק ומעציב כאחד. כשעקיבא היה סטודנט באוניברסיטה העברית בי-ם הוא התנסה כמו כולם בצריכת חומרים "משני תודעה". בכל אותן ההזדמנויות הוא לא היה זה שסיפק את החומר אלא משתתף מהצד. באחת הפעמים, נתבקש עקיבא לספק את החומר. כמובן שלא היה לו שום מושג מהיכן משיגים את החומר? וכמובן כמה הוא עולה? אין מצב שעקיבא ישלם אגורה שחוקה אחת, על מוצר כלשהו, יותר משוויו האמיתי. הוא לא קמצן. עקיבא דוגל באמירה: "אם אפשר לשלם פחות, למה לא?". כאמור על עקיבא הוטלה המשימה ועקיבא הוא לא מסוג האנשים שיתחמקו ממנה. לאחר מספר בירורים בקרב הסטודנטים במחלקה ללימודי פילוסופיה, הצליח עקיבא לאתר בחור. המילה בחור עושה חסד רב עימו. הייתי קורא לו גבר אולי אפילו גבר מבוגר. כלומר יש סיכוי רב ביותר שכנראה יבלה את שארית חייו בניסיון לסיים את התואר בפילוסופיה ואולי אף יימצא את מותו בין כותלי האוניברסיטה. אותו איש ענה לשם מושיקו, שם מעט מטריד לגבר בשנות ה- 40 המאוחרות לחייו. מושיקו ביקש לשמור על דיסקרטיות ולכן ביקש מעקיבא לפגוש אותו בכניסה למעבדות הלשון, כלומר, החור הכי נידח באוניברסיטה.
"הבאת את החומר?" שאל עקיבא.
"מה פתאום! אין לי שום כוונה להביא לך את החומר".
"אז מה אנחנו עושים פה?"
"אני נותן לך את הכתובת של ברוך המרוקאי. אין ספק יותר אמין ממנו בכל ירושלים אם לא בכל הארץ".
מושיקו הוציא פתק מקופל מכיסו האחורי תוך כדי שהוא סורק בעיניו את סביבתו הקרובה. בודק שאין עדים לפעילות הפלילית שמתבצעת זה עתה. ההעברה היתה מוצלחת. הפתק הגיע אל יעדו בלי שאף אחד היה עד למאורע המפליל.
"בשביל זה באתי מהפקולטה למדעי החברה עד לפה? בשביל פתק?".
"מה עשית במדעי החברה? אתה לומד איתי פה במדעי הרוח?".
"שתיתי קפה והסתכלתי על הבחורות מביה"ס למנהל עסקים. אין ספק, הכי שוות בקמפוס".
"תשמע, אין לי כל כוונה לסחור בסמים בשטח האוניברסיטה. תאמין לי, המידע בפתק הזה יוביל אותך למאגר בלתי נדלה של חומר איכותי. גם כשאצל כולם יבש, ברוך אף פעם לא מאכזב".
"נשמע מסוכן, הברוך הזה".
"אל תדאג אחי, אתה תופתע לטובה".
"אני שונא הפתעות" הפטיר לעומתו עקיבא והחל מתרחק במהירות.

עקיבא פתח את הפתק תוך כדי הליכה וקרא: "רחוב בית ישראל 3, תעקוף את המבנה מימין, גרם מדרגות ובסופו דלת עם שלט: "כניסה לספקים"". עקיבא לא חיכה רגע מיותר אחד, עלה על האופנוע ותוך 10 דקות כבר היה בכתובת הכתובה בפתק. עקיבא מצא את עצמו בשכונה חרדית. השעה היתה אחת אחר הצהריים והרחוב היה ריק. הגברים בישיבות, נשים חלקן בעבודה וחלקן בבית והילדים כמו בכל מקום בגנים, בחדרים ובישיבות. עקיבא מצא את הכתובת ללא בעיה, עקף את המבנה מימין, טיפס בגרם המדרגות ומצא שלט דהוי שכנראה פעם היה כתוב בו "כניסה לספקים". עקיבא דפק על הדלת מספר פעמים והמתין. שקט, אין תשובה. עקיבא החל חושב בינו לבין עצמו מה לספק גראס ולשכונה חרדית? "האמת, יש היגיון", חשב לעצמו עקיבא, "משטרה בקושי מגיעה אל השכונות החרדיות ובטח לא אוכפת את חוקי המדינה על ציבור זה". עקיבא דפק שוב על הדלת והמתין עוד רגע. ממש לפני שהחליט שכנראה הכתובת לא נכונה ומושיקו עבד עליו, הדלת נפתחה ומול עקיבא הופיעה אישה בשנות ה-20 לחייה, חובשת כיסוי ראש ולבושה בצניעות ייתרה. מבלי להוציא הגה מפיה היא כנראה הבינה לאיזו מטרה עקיבא בא, ייתכן שהדבר נבע מלבושו הבלתי חרדי בעליל או אולי בגלל העובדה שהוא לא הראשון או האחרון שבא למטרה זו. מבטיהם נפגשו לרגע. עקיבא חייך והיא בתמורה השפילה מבט, הסתובבה ובלי לומר מילה התחילה לרדת בגרם מדרגות ארוך המוביל למרתף. עקיבא הלך אחריה ולאחר שהגיעו אל סופם, נגלה מראה שהדהים את עקיבא.

במרתף שכנראה שימש כמקלט בעברו הרחוק, פרוסות שקיות זבל על הרצפה ועליהן ערמות על גבי ערמות של פרחי גראס, מתייבשים להן בנחת. במרכז ישב לו איש צעיר, גם הוא בשנות ה-20 לחייו, בכיסא גלגלים, לבוש בלבוש של תלמיד ישיבה מכף רגל ועד ראש. המעיל והמגבעת תלויים על מסמר שתקעו על אחד הקירות עוד כשבגין היה ראש ממשלה. סיגריה תלויה בזוית פיו והוא ממולל כמה ראשים שהיו בידו לתוך שקית נוספת. עקיבא כחכח בגרונו על מנת לקבל את תשומת לבו של הבחור הישוב בכיסא הגלגלים אך זה המשיך בשלו עוד כמה דקות בשקט מוחלט עד שהרים את ראשו לכיוון האישה שליוותה את עקיבא מדלת הכניסה ועד למרתף וסימן לה לצאת מהחדר בהינד ראשו. הוא החזיר את מבטו לערימה שעל ירכיו והמשיך בעבודתו עוד דקה או שניים אך לעקיבא שעמד בשקט וללא מעש, הדבר נראה כנצח. לבסוף הועיל בטובו ברוך המרוקאי להרים את מבטו ולהסתכל אל עבר עקיבא.
"אתה לא נראה לי מרוקאי במיוחד", ציין עקיבא.
"אני באמת לא מרוקאי", אמר הבחור במבטא יידישאי כבד, "האם היית בא לקנות אצלי גראס אם היית יודע שקוראים לי מנחם-מנדל? ואם היית בא בכל זאת לקנות ממני, האם לא היית מתחיל להיות לי "אובר חוכם", מנסה להשיג מחיר טוב או אולי אפילו לשדוד אותי?".
"ועכשיו שגיליתי שאתה בחור אשכנזי, חרדי, על כיסא גלגלים, מה מונע ממני לתת לך כאפה עם גב כף היד, לקחת את החומר ולהסתלק?".
"עובדה היא שבאת לבד. וזאת מכיוון שלא תכננת לשדוד אותי. לא שודדים בחור עם שם כמו ברוך המרוקאי. ואם בכל זאת רוצים לשדוד בחור עם שם כמו ברוך המרוקאי, אז בטח שלא באים לבד. כלומר, בחירת השם, ברוך המרוקאי, היתה מהלך מוצלח מאוד מבחינתי. ועכשיו, בוא נראה אותך מענטש ומצליח לשדוד אותי. אפילו את החומר המוכן בשקית שעל ידית הדחיפה של הכיסא, לא תצליח לקחת".
כמו שציינו לעיל, עקיבא הוא לא בחור שבורח מאתגרים ולכן בראשו כבר קיבל את האתגר שהציב בפניו מנחם-מנדל ובדמיונו הוא כבר רוכב חזרה על האופנוע עם שקית של חומר משובח שלא עלתה אגורה שחוקה אחת.
"נו, למי אתה מחכה? למשיח?" התגרה בו מנחם-מנדל.
בהחלטה של מאית השנייה מתום ההתגרות, זינק עקיבא ממקומו ושלח את ידו לעבר השקית שהיתה תלויה על ידית הדחיפה השמאלית של כיסא הגלגלים. הבעיה היתה שעקיבא לא לקח בחשבון שמנחם-מנדל נולד כבר בארץ, בניגוד להוריו, ופראייר הוא לא. מנחם-מנדל שלף שוקר חשמלי בעל עוצמה שלא היתה מביישת את רידינג א' או ב' או אפילו ג'. ועוד לפני שעקיבא הצליח להניח את ידיו על השקית, דחף מנחם-מנדל את השוקר, בעדינות מתחשבת, אל עבר מפשעתו של עקיבא, והפעיל את השוקר מבלי לחשוב פעמיים ובטח מבלי להתחשב באשתו לעתיד של עקיבא או ברצונו להקים משפחה אי שם בעתיד. מנחם-מנדל כנראה התנסה בעבר בניסיונות שוד מסוג זה, והעובדה שפניו לא שינו את הבעתם כל זמן התחשמלותו של עקיבא, הן הוכחה לכך.

עקיבא לא היה בטוח כמה זמן עבר עליו ללא הכרה, אך הוא לא היה רב כיוון שריח שרוף עדיין עמד באוויר, מה היה שרוף? עקיבא לא ידע לומר אך מישש את מפשעתו והרגיש שהתכשיטים במקום ושלמים. האם הם מתפקדים? זה לא המקום לבדוק. אולי בערב בבית. עקיבא פקח את עיניו וראה כי מנחם-מנדל ממשיך למולל את ראשי הגראס שעל ירכיו כאילו כלום לא קרה.
"250 ש"ח לשקית של 10 גרם", אמר מנחם-מנדל עוד לפני שעקיבא הזיז את רגליו.
"יקר", סינן עקיבא מפיו תוך שהוא מנסה לקום.
"אני אוהב אנשים עם א-גרויסע ביצים. תקבל עשר אחוז הנחה".
"תודה", אמר עקיבא תוך שהוא מוציא את ארנקו מכיס מעיל האופנוענים שלו.
כסף עבר לסוחר ועקיבא יצא מרוצה עם החומר בכיסו.

"דני, מדוע ההשוואה שלי בין מילקי לבית המשפט העליון הזכירה לך את הסיפור על ברוך המרוקאי?", שאל עקיבא.
"כי כמו שאני לא מאמין לסיפור שלך על ברוך המרוקאי ככה אני לא מאמין לשטויות שלך על בית המשפט העליון", השיב דני.
"אתה קורא לי שקרן?", התחיל עקיבא להתעצבן.
"לא, אני קורא לך קשקשן".
"אחותך הפריג'ידית קשקשנית, למי אתה קורא קשקשן"
"אל תערב משפחה כי אם אני אתחיל ללכלך על המשפחה שלך אז……".
בשלב הזה לגמתי מהאספרסו הכפול שלי, נשענתי לאחור על הכיסא ונהנתי מכל רגע.