זה הכל רק בגללי
אני מגיעה אחרי היום השגרתי שלי, פותחת את דלת הבית שידוע כמקום חם ואוהב, אבל בסך הכל אף אחד לא נמצא כרגע והכל שקט, וחשוך…אני יושבת בשקט, קצת מפחדת אבל לא יותר מדי, כי מוזר שאף אחד לא פה. פתאום אני שומעת ברקע סירנות והלב שלי מתחיל לפעום יותר בחוזקה, אולי הגיע פושע לרצוח אותי? ואולי זה בכלל אמבולנס שבא לאסוף מישהו שהיה אמור להיות בביתי עכשיו. ועכשיו גם נביחות של כלבים נשמעות. הכל אמור להיות שקט, לא? ואיש עם אופנוע שנוסע באזור השכונה שלי, שעליו דרך אגב הצצתי מחלון ביתי כי אולי זה מסוכן לצאת…מה הוא עושה פה? איזו מין סיבה יש לו לנסוע עכשיו?
אבל אני נושמת עמוק ומנסה להירגע, כי אני ידועה בתור אחת שחרדה יותר מידי.
ומסוקים, בשמיים. קרה מקרה חרום? עומדת להיות מלחמה?
הלב שלי כמעט יוצא מהמקום, אני רועדת בפחד, פחד שרודף אותי כל יום ולא נותן לי להיות חופשייה.
אני מפחדת מכל הדברים שקורים פה, או שבכלל זה הכל באשמתי?
אז אני מודעת לפחדים המוגזמים שלי, ואני אפילו כותבת עליהם, אבל בינתיים, אני רק כותבת בזמן שהגוף שלי רועד ואני מציצה מידי פעם לצדדים, לבדוק שהכל בסדר.
תגובות (1)
את תיארת בצורה הכי טובה את החרדה ולא צריך להישתמש בשום מטאפורות כשמדובר במקרה אמיתי. יכול להיות שאנשים אחרים יגידו לך לשפר את הכתיבה כי זה כתוב כאילו שכתבת לעצמך ביומן. אבל אל תדאגי את תמיד יכולה להגדיר את זה בתור הסגנון שלך, סגנון ריאליסטי כזה.