זהות

הדבר הראשון ששמתי לב אליו היה שיער.
הפעם היה שערה קלוע צמה מרושלת שנחה בעדינות על כתפה הגרומה, צבעו בהיר כמו חול, וחסר חיוניות בדיוק כמוהו. לאחר מכן שוטט מבטי אל עיניה: כחולות, גדולות ועמוקות כמו הים; ריסיה עבים וארוכים. היא הסתכלה בי. גם היא בחנה אותי.
נשמתי עמוק את הריח המלוח של הים שאפף אותה והסתכלתי באפה. קטן, עדין, סולד. לחיה ורדרדות, אך לא מספיק כדי שייקראו מסמיקות. שפתיה אדומות ומנופחות. עורה בהיר וצח. רגליה ארוכות, אצבעות ידיה העדינות והמלכותיות עסוקות היו בתליון עדין שנח על צווארה. שום פגם לא ניכר בגופה, לא נמשים, לא צלקות או שריטות. לבושה הייתה שמלה כחולה וארוכה, עשויה בד חלקלק, שהלם אותה להפליא.
ושוב הופיעה ההרגשה הזאת. קסם חזק שמשך אותי אליה. נלחמתי בהרגשה הזאת; ושוב, כרגיל – היא ניצחה.
המראה שלה רדף אותי בחלומותיי. טיפשי לחשוב כך, הרי היא מחליפה את המראה שלה בכל פעם שהיא מזמנת אותי, ואני מתאר לי שבכל יום, ואולי אפילו בכל זמן שמתחשק לה. פעם היה שערה אדמוני ומתולתל ועיניה תכולות כשמיים. פעם ברונטית הייתה ועיניה ירוקות. פעם בלונדינית – ועיניה כמעט שקופות, כגולת זכוכית. גם גובהה השתנה, גם צבע עורה ותווי פניה. אבל משום מה, נדמה לי שבגלל ההרגשה הזאת, תמיד ידעתי שזאת היא. תמיד.
גם הפעם לא היה בי כמעט ושום ספק. וכשקצה פיה התעוות במעין חצי חיוך, והיא אמרה: "גש לכאן," בקול הזמיר שלה שנשמע באוזניי צורם, תוקפני וחורק, כל ספק שהיה לי בנוגע לזהותה נמוג. בלב מלא חששות וברגליים כושלות ורועדות, ניגשתי אליה.