זאת אני- הקדמה +ניסיון ( כי אני לא ממש יודעת אם אני אמשיך)

שוב סיוט,
אני מתעוררת כמו בכל לילה
ואני שומעת, את מה שאני רגילה לשמוע כאן, בסיאטל.
עוד ברק
ורעם
וגשם
וברק.
אני מסתכלת על השעון הדיגיטלי התכלכל שברנדון קנה לי ליום הולדתי הקודם, חמש וחצי. אני רגילה לזה, אני כבר לא מרגישה עייפה ואני מתחילה להתארגן.
כשאני מסתכלת על המראה שלי בשירותים של סבתא, בשירותים שלי, אני רואה נערה שיכלה להיות חמודה ללא כל סימני השינה האלה שעל פנייה, כי איך לא יכלה להיות יפה עם השיער הבלונדיני הארוך והחלק והעיניים הכחולות והנמשים? הלוואי והיה לי שיער שחור ועייניים חומות ורגילות, לא מתבלטת ולא שונה מכולם.
קוראים לי קת׳רין הלווי ואני בת שש עשרה, מאז התאונה אני ככה, דיכי שכזאת עם סיוטים בכל לילה, הציונים שלי בסדר, ממוצעים, אני חושבת. אני יודעת שנשארתי אותו דבר מבפנים אבל אני לא מכירה את עצמי יותר. הפסיכולוג אומר שזכותי להרגיש פגועה ומדוכאת ושכולם מבינים.
אוקיי אנשים, אני יכולה להתוודות ממש כאן! אני לא מבינה…
טחנתי את הדגנים האחרונים, לקחתי את את התיק והלכתי ולבית הספר.