זאב בודד

היו לי חלומות ורצונות, זאת אומרת עדיין יש לי. ויש ימים, ימים כאלה בהירים שפתאום אני זורחת ואני מרגישה שיש אור, יש אור בקצה המנהרה. שלא הכל חשוך ואז אני מחליטה שאני אעשה הכול כדי להגשים את החלומות האלה. אני מחליטה שאני לא אתן לאף אחד להרוס אותי. אני מחליטה שאני אטייל איפה שרציתי. אירופה או מזרח אסיה. אני מחליטה שאני אלמד לנגן בגיטרה או בפסנתר. אני מחליטה שאני אוציא את הספר שעבדתי עליו שנים, לאור. אני מחליטה שלא גשם ולא אנשים רעים יהרסו אותי. אני מחליטה כלכך הרבה.. אבל זה רק בימים האלה שהכול נראה בהיר, שהשמש מחייכת אליי כאילו אומרת לי לצאת לחופשי, שהכול יהיה בסדר. שאני לא אומללה, שמעולם לא הייתי.
ואז יש את הימים האלה שהכול מתהפך. כאילו יש בי שני אנשים. בימים האלה הזמן כאילו בוגד בי ואז אני מוצאת את עצמי תקועה בין מיליון זיכרונות. והלב.. הלב הזה שליווה אותי מאז שנולדתי, הלב הרגיש הזה, זה שתמיד הרגשתי שהייתי צריכה להגן יותר טוב לפני ששברו אותו. הלב הזה שפועם לאט, ולאט לאט מתכבה ואחר כך שוב נדלק, אור עמום. ואז.. אז שוב מתכבה.
בימים האלה אני מוצאת את עצמי חושבת על עשרות אלפי דברים. על הנקודות הקשות בחיים, איך שלפעמיים השמש זורחת אבל עננים כבדים מאיימים לכסות אותה .ואז כשהיא מעזה לזרוח קצת יותר הם מכסים אותה והיא נעלמת.
אני נעלמתי המון בחיי. נעלמתי בין מדפים עמוסים באבק, כאלה שבמבט ראשון נדמה שאפשר להעביר עליהם מטלית ולנקות עד שיחזרו למצבם הקודם. מדפים מלאים חולשות ופחדים, כאלה שאפשר להרוס תוך שניות אחדות. רציתי הרבה פעמיים לברוח, רציתי לנסות להגשים חלום אך האבק שהצטבר רב מדיי וכל פעם מחדש מחזיק אותי בין טרפייו, כמו אומר לי שאני כלום. כלום בעולם הזה.
רציתי להרגיש איך זה מרגיש להיות הנאהבת, זאת שרצויה בחברת אחרים -זאת שלא מגרשים עוד לפני שהגיעה, זאת שהשמש מחבקת מבלי לשרוף. זאת.. זאת שחלומותייה כן יכולים להתגשם. אבל בימים האלה אני לא מצליחה לומר לעצמי שום דבר, כאילו הקול בתוכי נכבה ומיתרי הקול נבלעו בתוך חור שחור שכדור הארץ לקח רחוק רחוק, אל עולם הזמן האבוד. העולם הזה שמעולם לא היה שייך לי. העולם האכזר הזה שנדמה ששום דבר כבר לא חזק מספיק כדי לבטל את הגזרות הקשות שהטיל על אנשים כמוני. אומללים, עצובים, בודדים כמו זאב בתוך להקת זאבים זרה. זאב שלעולם לא ירגיש שייך לאף מקום, לא משנה לאן יילך וכמה ימים יחלפו, ושנים.. כמה שנים שלא ישנו דבר.
זאב שלעולם ירגיש חצוי בין שני זאבים, האחד שמחליט להיות בודד והשני שגובר עליו בימים קשים ולא מצליח להחליט דבר. השני שנראה שלעולם לא יעזוב, כמו עונות הבאות והולכות, משתנות , נעלמות ושוב חוזרות. זאב שבעולם הזה הרוח טילטלה יותר מדיי פעמיים ולקחה אותו רחוק מדיי עד שכבר אינו מוצא דרך חזרה לעולמו שלו, עולמו שלו שנעלם בין עצים ונהרות. עולמו שלו שלעולם יהיה אבוד. כמו ליבו שלו, אבוד בין מליון הבטחות ואכזבות. חלומות ורצונות, דחיות וחוסר ביטחון. השפלות ורסיסים של דמעות שהגשם שטף ומה שנשאר זה רק צלקות. צלקות מחלומות שלא התגשמו, מאנשים שלא היו אנשים ושברו את ליבו לחלקים קטנים ואז דרכו וריסקו עד שלא נשאר כלום, גם לא שבריר של נשימה. לקחו הכול והשאירו כלום.
ורק בימים בהירים, יש לי עדיין רצונות וחלומות ואז אני אומרת לעצמי שזה בסדר כי אני מאמינה שלא משנה מה, הזאב הבודד הזה יצליח להגשים את החלומות האלה והוא יהפוך לגיבור, לגיבור הראשי בסיפור הזה של חייו. שהלב שלו יהיה בסדר, שהוא בסדר כי לא משנה מי ומה דרך עליו הוא עדיין נושם אבל האומנם כול מי שנושם באמת חי?
וזה קורה רק בימים האלה.. שאני מעזה לחייך והרוחות כבר לא רוחות. שהשמש היא שמש והאנשים הם אנשים. אבל הימים באים ומשתנים והזאב נשאר בודד ואז הוא מחליט להישאר בודד כי הוא מבין שאין.. אין מישהו בעולם הזה שמוכן לשמוע, אבל גם להקשיב. הוא מבין שהעולם הזה גדול מדיי בשבילו ושאולי הוא לא נועד לחיות בו. אולי.. אולי כשהעונות שוב יתחלפו הוא יהיה בסדר אבל בינתיים רק הצלקות כבר לא כואבות.

…