ורדים שחורים

כמו עלה בשלכת
יבשה ונשברת.
נדרכת,
נמנעת מלדרוך על אחרים
דוממת בלי רוח חיים
מתבוננת בחוסר עונים
איך הכל נשרף
איך הכבישים נחסמים
האדמה משנה צבעה
הורד כבר שחור
הקוצים רק גדלים
הדם זורם בלי הקרשה.
אבק נושן,
שקרים מחודשים.
מאמינה בתמימות
מתפוררת לאטומים קטנים.
אי אפשר לאחוז בי
רגע אחד אני פה
וברגע השני ללא תחושה
רחוקה מעצמי
פרח נבול שאף אחד לא רוצה בו.
ורד שחור מסתכל עלי,
על עלה קטן ושבור
מנסה לרחם אך גם הוא כבר גוסס
בסופו של דבר לכולנו יש את אותו הסוף.
בין אם היינו חתולה שחורה
אדם עם כרס כסף,
או קבצן רחוב.
כולנו מסיימים בתור שאריות אפר,
פירורים של זיכרונות,
ורדים שחורים,
ועלי שלכת.