והנה היא חזרה
כשהוא קם היא כבר לא הייתה, כזאת היא – נוטשת. הסדינים ספגו את הריח שלה מחדש, החדר הואר באור של תחייה, ריח הטחב נעלם. הוא חיכה לה ארבע שנים וקצת, שנתיים לפני השיחה שבה שהיא הודיעה שהיא לא חוזרת יותר, ושנתיים אחריי. הוא התגעגע אליה ארבע שנים וקצת, לשקרנית הזאת, לחמקנית הזאת. הלב שלו נאטם לאחרות, רק אותה הוא רצה. לחבק אותה, לנשק אותה, לשכב איתה, לאחוז בה. לדעת שהיא קרובה, השקרנית. החמקנית. הזונה ששוברת את לבו כל פעם מחדש. התקווה הארורה.
תגובות (0)