ואני כנראה אמות

בימים כאלה היו מצפים ממני לכתוב משהו לזכר (כשאני כותב ימים, אני מתכוון לימים של גשם כבד בתוך לבי), אבל אני לא יכול לזכור את מה שמעולם לא שכחתי. השמש צורבת את הגשם שלי, היא משכיחה את כל מה שעיניי רואות, אני מסנוור מהריקנות. אם אז היו טבועים בהם מספרים, היום דיברנו על שמות. היום דיברנו על מלחמות שלא בחרנו אבל כאחת גם בחרנו להילחם בהן. היום בחרנו להתמקד בתקווה ולא בצד האפל, לא בכאב, לא להסתגר ולא להתקפל. בכל יום אני משלב את העצב עם השמחה, ואנשים שמעולם לא הבינו, היום פלשו לתוך העולם שלי. יש משהו מיוחד בימים שכאלה, ימים שהגשם כבד בתוך לבי. יש משהו של אחווה. של גאווה.
היום דיברנו על בעלה, שאמר לה: "אני כנראה אמות", בלבנון, 2006. כנראה. ואיך אדם יכול להגיד דבר כזה נורא, לאישה שתלד לו ברגעים הקרובים בת?

אני כנראה אמות כי בחרתי להקריב את חיי עבור חייך.
ומה שווים חייך בלעדי חיי?
פתאום האהבה מתגלת כמשהו חזק ביותר, שעוד לא חוויתי.

בימים כאלה, שהגשם כבד בתוך לבי, שסערת שלגים מתחילה לסחוף את הרגשות והכאב שלי. פעם אמרו לי שהשלג לא מנקה את הרחוב, אלא מסתיר את הזוהמה, כמו שכבה דקה של שטיח שמתחת מטאטאים את הלכלוך.
ואם הגשם הוא דמעותיו של אלוהים, מכאן ראוי לצפות שהגשם מנקה את הרחובות, לא? הוא מנקה את כל הדם שנשפך, הוא מנקה את כל הכאב על אדם שנרצח, הוא נותן לנו הזדמנות שנייה. אבל אם לא אקריב, מי יקריב במקומי?

ואני כנראה אמות, אולי מסיבה אנוכית לגמרי.
אני מצטער כי אני לא חזק.
ואינני גיבור, כמו שהייתי רוצה להיות.

ועוד אני זוכר שנים שהיום הרטיט את לבי מכאב, מאכזבה, מכעס על מי שנתן ולקח. לעולם לא אשכח אף אדם שנפל, שנהרג, שנרצח, יש להם מקום גדול בלב שלי. לא אוכל לתאר, אם היום בהכרח הרגשתי אותו הדבר. ואולי זה בגלל שזה קרב, היום ההוא.
ואולי אהיה הבא בתור, מי יודע.
אני רק מצפה, מקווה, מאמין, שהדבר הבא שיגיע לא יהיה מלחמה אלא שלום. שנניח את נשקנו ולא נצטרך לדאוג. שגם את האהבה הזו שאנחנו יכולים להכיל עבור בני ובנות זוגנו, נכיל עבור אחרים, אהבה הדדית, אחווה.
ואולי אהיה הבא בתור, עם האמירות האלה.
אבל לא אפסיק לוותר על החלום.