התפכחות

זה התחיל כשנגמרתי.

כמו בכל בוקר קמתי מהשעון המעורר הארור שלי, שדרך אגב מנגן את השיר הכי רגוע שאני מכיר, למה אנשים שמים אזעקות? מי רוצה להתחיל ככה את היום? בכל מקרה, לבשתי את החליפה האפורה שלי וירדתי במדרגות. אני לא יודע מי תכנן בדיוק את ההשהיה של האור במדרגות אבל זה כאילו שהוא כיוון אותו בכוונה בצורה לא נוחה, ככה שיכבה לך באמצע. דמיינתי אותו, את הארכיטקט, שבטח בדיוק רב עם אשתו והיא אמרה לו שהיא בוגדת בו עם מישהו מהעבודה והבוס שלו צעק עליו כי הוא הזמין רק 600 ברזים ולא 610 ברזים ואז הוא הגיע לעבודה בעצבים והתנקם בעולם על-ידי האור במדרגות. אני חושב על הדברים האלה דיי הרבה.

התחלתי ללכת בדרך האפרורית לכיוון המשרד, כמו בכל יום. בדרך עברתי את ההומלס המאובק שתמיד נמצא שם על המדרכה ונראה לי שאף אחד אף פעם לא בדק לו דופק בכלל. המשכתי ללכת ועברתי את השלט הענק של הדוגמנית המפורסמת הזאת של לי וייס בשחור-לבן ואת הזקן עם הסוודר האפור והמגבעת השחורה שתמיד יושב על הספסל שליד הקפה. בחיי שאני שונא את הדרך הזאת. האוטובוסים והקירות הישנים והשגרה והלכלוך, זה החלק השנוא עלי ביום.

כשהגעתי למשרד הכנתי לי קפה ובאתי להתיישב בתא שלי, או ב"מרחב עבודה" כמו שרשום עליו, אבל המזכירה של האוורד הופיעה על-ידי וקטעה לי את הסיכויים להינות מהקפה.
"היי, אני צריכה שתבוא איתי רגע להאוורד, הוא קורא לך. תודה!"

אה נכון, מי זה האוורד בעצם? האוורד זה הבוס שלי. אני יכול להישבע שיש לנו את אותה החליפה בדיוק ואפילו ששלי חדשה יותר, אבל איכשהו זה נראה כאילו את החליפה שלו תפרו מלאכים, ואת החליפה שלי החליפה של האוורד השילה והשאירה רק את הנשל האפור והמסכן שלה.

נכנסתי למשרד של האוורד והתיישבתי. אני לא אספר לכם בדיוק מה הוא אמר ומה אני אמרתי ואז הוא אמר, אבל יותר חזק, ואיך עניתי לו אבל בפנים כבר בכיתי כמו ילד קטן כי הרגשתי כמו אפס מאופס. אבל אני רק אגיד לכם שבסוף הוא אמר "טוב, תחזור לעבוד וכדאי מאוד שתתאפס על עצמך!" בחיי שזה דבר נוראי להגיד לבן-אדם שחשב שהוא מאופס על עצמו. בא לך למות.

כשבאתי לצאת מהמשרד של האוורד, מקווה שתהיה כבר איזו רעידת אדמה או פיגוע או משהו שיסיט את תשומת הלב ממני ומהיום הנוראי הזה, נתקעתי בדלת הארורה שאמורה להיפתח פנימה ונשפך לי הקפה על כל החליפה הארורה שלי. רצתי לשירותים לנקות את החליפה עד כמה שיכולתי והרגשתי שאני חייב לנשום אוויר.

יצאתי למדרגות חירום שמשקיפות על העיר, נשענתי על המעקה ולקחתי נשימה עמוקה.

"הכל בסדר בחור?"
לא שמתי לב שיש שם מישהו בכלל. הסטתי את הראש וראיתי בחורה, עם שיער חום, עור שחום ועגילים גדולים, נשענת על הקיר. חשבתי שהיא דווקא די יפה.
"כן, הכל מעולה. מה איתך?"
"אתה לא נראה כל כך מעולה… סיגריה?"
"אני לא מעשן"
הבחורה הוציאה סיגריה, הדליקה אותה והביאה לי.
"אני לא חושב שיצא לי לראות אותך, את עובדת פה?"
הבחורה לקחה שאכטה עמוקה והוציאה לאט עשן.
"לא בדיוק, את האמת שזה סיפור קצת ארוך"
"יש לו גרסא מקוצרת?"
"את האמת שעבדתי פה פעם, אבל לפני כמה שנים ההורים שלי זכו בלוטו בכמה מיליונים והיום אני לא באמת צריכה לעבוד. אבל זכרתי שממש אהבתי את ההפסקות סיגריה פה כשהייתי עובדת, אז אני באה לכאן לפעמים כשמתחשק לי"
"וואו.. לא ציפיתי לזה. את באמ.."
"סתם, כן אני מפה. נראה לך שאם הייתי מיליונרית עדיין הייתי מעשנת צ'רצ'ילים?"
חייכתי חיוך נבוך.
"את יודעת, אבא שלי היה אומר שתמיד כשמישהו היה מספר לו סיפור, ומתחיל אותו ב"את האמת ש.." הוא ידע שהוא משקר."
הבחורה חייכה והתקרבה אלי מעט.
"אני יכולה לשאול אותך משהו?"
"אני מניח"
"אם עכשיו אני אטפס על המעקה ואקפוץ. מה הדבר הראשון שתעשה?"
"מה??"
"אם עכשיו, באמצע השיחה שלנו אני פשוט אעלה על המעקה ואקפוץ לרחוב, מה הדבר הראשון שתעשה? לפני שתעשה כל דבר אחר"
"מה זאת אומרת?! אני אקרא לעזרה! מה את חושבת שאני אעשה??"
"אני לא חושבת שתקרא לעזרה. אני חושבת שתסתכל על הגופה שלי מלמעלה ותנסה להבין מה בדיוק קרה הרגע."
"אני צריך לדאוג שאת עומדת לקפוץ??"
היא זרקה לי מבט וחייכה.
"אל תדאג אני לא אקפוץ"
חייכתי בחזרה חיוך מבולבל ולקחתי שאכטה אחרונה מהסיגריה לפני שזרקתי אותה.
"אני יכולה לשאול אותך עוד משהו?"
"אחרי השאלה הקודמת אני כבר לא כל כך בטוח"
"אם עכשיו אני אנשק אותך ואז אקפוץ, מה תחשוב?"
"מה אני אחשוב?"
"כן, בטח תתהה למה עשיתי את זה. אולי היה בך משהו מיוחד? אולי סתם רציתי לנשק מישהו לפני שאני מתה? אולי יכלו להיות לנו חיים מאושרים והיינו יכולים להתחתן ולעשות ילדים. בטח היית חושב עלי לנצח"
"את תמיד חושבת על דברים אובדניים כאלה?"
"רק כשמתחשק לי"
חייכתי במבוכה.
"תגידי, יש לך שם?"
"לא, את האמת שהחלפתי אותו כשנהייתי מיליונרית. מטעמי ביטחון אתה יודע.."
"התחלת את המשפט ב"את האמת ש.."
היא חייכה והדליקה עוד סיגריה.
"עלית עליי"
"אז לאיזה שם שינית כשנהיית מיליונרית?"
היא הסתובבה אלי בתאטרליות ואז לחשה בצורה דרמטית: "לילה".
"מה איתך, לך יש שם?"
"כן, קוראים לי רפאל"
"נעים להכיר רפאל"
"נעים גם לי לילה"
לילה הסתכלה על הכתם קפה המכוער שעל החליפה שלי וזרקה את הסיגריה.
"בוא נלך מפה"
הסתכלתי עליה בתמיהה.
"נלך לאן?"
"לא משנה, בוא פשוט נלך. עזוב הכל, עזוב את כל השטויות והמשחקים והחרא, בוא פשוט נלך"
"אני לא יכול ללכת אני באמצע העבודה… הרגע הבוס שלי צעק עליי שאני לא עובד… אני לא יכ.."
לילה התקרבה אליי פתאום, פנים אל מול פנים, ככה שאם לילה הייתה קצת יותר גבוהה האפים שלנו היו נוגעים, והסתכלה לי עמוק בעיניים ואני ראיתי עמוק לתוך הירוק שלה.
"בוא איתי עכשיו, ואתה תזכור את היום הזה כל החיים שלך. כי עוד כמה ימים כאלה ואתה תהיה זה ששוקל לקפוץ"
לילה שמרה על פרצוף רציני; לא ידעתי מה לומר. אבל רק ידעתי שהעיניים הירוקות האלה עדיפות על המחשב במרחב עבודה במשרד האפור שלי.
"אוקי. בואי נלך"

יצאנו מהמשרד והתחלנו ללכת ברחוב באותה הדרך שאני הולך בה בכל בוקר. עברנו את הזקן עם הכובע השחור והמעיל החום עם הפסים הצהובים ואת הפרסומת עם הלוגו האדום בוהק הענק של לי-ווייס. ההומלס לא היה שם, כנראה שהייתה לו פגישה עסקית בנושא נדל"ן או משהו בסגנון, והיו הרבה פחות אוטובוסים, ככה שהרחוב נראה יותר שקט ורגוע, אפילו העצים הירוקים התנודדו להם בשלווה עם הרוח.
"אז.. לאן אנחנו הולכים בדיוק?" שאלתי.
"כמה שיותר רחוק מהמשרד. לניו-זילנד, או לירח! או לים!"
חייכתי.
"אפשר ללכת לים"
המשכנו ללכת קצת בשקט, בלי שאף אחד ידבר. לא בגלל שלא היה מה להגיד אלא בגלל שלפעמים זה נחמד ללכת קצת בלי שאף אחד ידבר.
"אז מה בדיוק אתה עושה שגורם לך להרגיש כל כך מעולה?"
חייכתי וקימטתי את המצח.
"אני סוג של אנאליסט. אני לוקח מידע שנכנס… כלומר אני לא בדיוק רק לוקח אותו… אני גם לפעמים מנסה ליצור… את יודעת מה? זה לא באמת מעניין. עבודה יום-יומית משעממת, כמו כולם"
"אז למה אתה לא מתפטר?"
"ומה אני אעשה בדיוק?"
"מה שאתה רוצה! תטוס להודו, תטייל, תכתוב שירים… מה שעושה לך טוב"
"זה לא כל-כך פשוט. מה איתך? למה את לא כותבת שירים בהודו?"
"את האמת שטיילתי במשך הרבה זמן ועכשיו אני חוסכת כסף כדי להמשיך לטייל"
לילה נעצרה. "אתה שומע את זה?"
"שומע את מה?"
לילה חייכה אלי והתחילה לרוץ.
"לאן את רצה?!"
היא לא שמעה אותי. התחלתי לרוץ אחריה.
לילה המשיכה לרוץ, בעוד שהיא מתמרנת בין האנשים וחוצה את הכביש בלי להסתכל יותר מדי לצדדים; המשכתי לרוץ אחריה.
פתאום לילה נעצרה.
הגעתי אליה ולפניי נגלה החוף העצום. זה היה בדיוק סוף החורף אז לא היו כמעט אנשים על החוף והים נראה רגוע ושקט.
"למה רצת?"
לילה הסתכלה עלי.
"לא שמעת את הגלים?"
"שמעתי את הגלים. אני עדיין לא מבין למה רצנו"
לילה לא שמעה אותי. היא כבר התחילה להתקדם לכיוון הים. היא הלכה לאט ונראה כאילו היא מחפשת משהו בחול. פתאום היא נעצרה והסתובבה אלי.
"זהו. זה המקום המושלם." ונפלה על החול.
התיישבתי לידה בדיוק כשהשמש יצאה מתוך העננים והיא הדליקה סיגריה.
"את מעשנת הרבה, את יודעת את זה?"
לילה צחקה, הוציאה סיגריה ושמה לי אותה בפה. הדלקתי את הסיגריה ולילה נשכבה והניחה עלי את הראש. ישבנו ככה בשקט כמה דקות.
הסתכלתי על לילה. "אז כמה זמן את כבר נמצאת כאן וחוסכת לטיול?"
לילה התחילה לחשב בראש. "בערך שנה וחצי… שנתיים"
הופתעתי. "ומה עם העבודה שלך? לא יכעסו עלייך שנעלמת באמצע היום?"
לילה לקחה שאכטה מהסיגריה והוציאה את העשן לאט.
"בדיוק פיטרו אותי. הם יכולים ללכת להזדיין מצידי"
"פיטרו אותך?? את בסדר? למה פיטרו אותך?"
לילה כיבתה את הסיגריה, התיישבה לידי והסתכלה על הים. השמש שוב התכסתה בעננים.
"אמרו שלא הייתי מספיק טובה… משהו על כמות לקוחות ויחס קניה-מכירה נמוך. מה זה משנה בכלל? מזדיינים"
"אז מה יהיה עם הטיול שלך? מה עם השכר דירה שלך?"
"זה בסדר נמצא עבודה אחרת. אני גרה עם ההורים שלי בינתיים עד שאני אמצא משהו יותר קבוע"
הופתעתי לשמוע שהבחורה הזאת, שנראתה לי עם כל-כך הרבה בטחון עצמי וידע על החיים, חיה חיים כל-כך שגרתיים. כמו כולנו, בני התמותה המסכנים.
לילה ניקתה את החול מגופה ונעמדה. "טוב, בוא נשכח מכל החרא המדכא הזה. אתה בא?"
"בא לאן? חשבתי שפה רצית להיות"
לילה חייכה והורידה את חולצתה.
"השתגעת?! זה אמצע החורף את תקפאי!"
לילה חייכה אלי והורידה את המכנסיים.
"אז תחמם אותי!"

לילה דחפה אותי בעליצות והתחילה לרוץ לקו מים. הורדתי מהר את בגדיי ורצתי אחריה. המים היו קפואים. תפסתי את לילה בתוך המים והפלתי אותה. שנינו צחקנו וצרחנו מקור. תפסתי את לילה בידה ויצאנו החוצה. התיישבנו היכן שבגדינו חיכו לנו, התכסינו במעילים וחיבקנו אחד את השנייה.

שפתיה של לילה רעדו. "אפשר לשאול אותך משהו?"
הסתכלתי על הים "ברור"
"אתה חושב שתזכור אותי?"
הסתכלתי על לילה. "ברור שאזכור אותך"
לילה חייכה. "אני חושבת על הדברים האלה דיי הרבה"
כשהפסקנו לרעוד התלבשנו והתחלנו ללכת בחזרה לכיוון העיר. נפרדתי מלילה בתחנת האוטובוס ליד הבית שלי והיא נשקה לי בפה ואמרה שנדבר.

חזרתי הביתה והרגשתי חי. הכל נראה לי בהיר יותר וחשבתי על היום הזה ואיך שאני יכול לעשות מה שארצה. הוצאתי בירה מהמקרר וחשבתי על להתפטר מהעבודה וללכת לטייל. חשבתי על לקחת את לילה ולטוס לניו-זילנד. חשבתי על לשרוף את החליפה האפורה שלי. נכנסתי למקלחת ונתתי לעצמי לשקוע במחשבות.

בבוקר התעוררתי מהשעון המעורר עם המנגינה המרגיעה ולבשתי את החליפה הנקייה שלי. יצאתי מהדלת וירדתי במדרגות. בזמן שירדתי חשבתי על הארכיטקט שלי ועל מה היה קורה אם הוא לא היה מגיע לעבודה באותו יום שאשתו בגדה בו והבוס שלו צעק עליו. יצאתי מהבניין והתחלתי ללכת. אולי אני אתקל היום בלילה.