"התמכרות להתכחשות"

הם שואלים אותי שוב אם אני מסוגלת,
ואני בביטחה "בוודאי" להם אומרת.
אך זה קורע אותי מבפנים,
שכל פעם אני זאת שצריכה להחלים.
תמיד אני נופלת למלכודות שהכנתי לעצמי,
תמיד שיש לי אפשרות אני לא פועלת הגיוני.
מה חשבתי לעצמי שעניתי "בוודאי"?
שאני כל כך חזקה שגם הפעם אני יגיד די?
ואח"כ הם באים ואותי שואלים,
"נו הצלחת להתגבר על אותם "סיפוקים".
ואני עונה להם עם ברגליים רועדות,
אני עונה להם עם חיוך גדול ועינים מפוחדות.
"כן" במלא השמחה, זאת לא הייתי אני,
עוד שנייה וגם אני הייתי מאמינה לעצמי.
התכחשתי, לא הצלחתי לבוא עם האמת,
למרות שידעתי שכח השיפוט אצלם כבר מת.
רציתי להתכחש בשביל עצמי,
להרגיש שהצלחתי למרות שהפסדתי,
להרגיש שאני יכולה למרות שויתרתי,
להרגיש שאני לא מכורה כמו שדימיינתי.
אבל טעיתי, נמאס לי לשקר לעצמי,
אני מכורה להתכחשות של התמכרויות שלי.