התיבה

לפעמים, אתה חושב שהכל כבר אבוד, אתה לא מי שאתה באמת, אבל לפעמים זה סתם טעות…

"בוקר טוב!" אמא צעקה מהמטבח כשהיא הכינה לי ארוחת בוקר.
פקחתי את עיניי לאט לאט. הסתכלתי באייפון מה השעה. 15 לאוקטובר, השעה 7:00. ציחצחתי את השיניים, התלבשתי, לקחתי את התיק והתיישבתי במטבח לאכול. התלתלים הכהים של אמא ליטפו אותי כשקמתי ויצאתי. הגעתי לבצפר אחרי הליכה מעייפת של 20 דקות, השעה 7:50. שעתיים ראשונות מתמטיקה, יכול להיות גרוע יותר? צלצול להפסקת 10. כמו שאומרים – הצלצול הגואל. לקחתי את ספר מתמטיקה והלכתי ללוקר. ברגע שסגרתי את הלוקר – אזעקה. אזעקה? בירושלים? איך יכול להיות?
המזכירה צעקה בהיסטריה בכריזה: "זה לא תרגיל טיל עומד לפגוע עוד כמה דקות ליד הבצפר!" רצתי לחדר הראשון שראיתי. הדמעות זלגו לי מהפחד. על הדלת היה רשום "חדר השרת". פתחתי את הדלת בידיים רועדות ונכנסתי. התיק והאייפון שלי בכיתה! איזה מטומטמת אני יכולה להיות? התיישבתי על הרצפה וחיבקתי את הברכיים שלי, ופתאום ראיתי תיבה קטנה, שעליה היה רשום "לא לפתוח!" התקרבתי אל עבר התיבה, והרמתי אותה. בשביל תיבה קטנה כלכך, היא הייתה ממש כבדה. להפתעתי, היא לא הייתה נעולה. פתחתי אותה וראיתי בפנים שלט עם כמה כפתורים. החזקתי את השלט בעדינות, ולחצתי על כפתור יחסית גדול בצבע ירוק בהיר. השלט התחיל להבהב, והרגשתי שאני מתחשמלת. הפלתי את השלט על הריצפה ומיד גם אני נפלתי, מולי הכל התחיל להסתובב וראיתי את השעון שמולי חוזר אחורה במהירות מטורפת! לפתע הרגשתי שאני מורמת, שאני עפה! גופי זז ללא שליטתי לכיוון לבית חולים קטן. התאריך בלוח השנה שבכניסה היה 24.3.1999-יום הולדתי! גופי המשיך לנוע לתוך קומה מספר 3- יולדות. נעצרתי בחדר שבו הייתה אישה אחת, עם שיער בלונדי משיי וארוך- כמו שלי. האישה לא שמה לב אליי, כנראה שהייתי רואה ובלתי נראית. האישה החזיקה תינוקת קטנה. לרגע חשבתי שבפני האישה יש דמעות. התקרבתי אל האישה. והסתכלתי על התינוקת. התינוקת ממש הזכירה לי תמונות שלי כשהייתי קטנה. התיישבתי ליד האישה ולפתע נכנסו עוד שתי נשים, בחליפות כחולות ואמרו לאישה "זה הזמן להיפרד".
האישה בכתה. "רק תבטיחו לי שהם יקראו לה ליהיא." היא לחשה.
ליהיא?! לי קוראים ליהיא! נעשיתי מבולבלת. שתי הנשים הנהנו ולקחו את התינוקת. גופי שוב החל לנוע, אך הפעם בכיוון שתי הנשים והתינוקת. הנשים נכנסו למכונית ונסעו בערך חצי שעה עד שהן הגיעו למרכז אימוץ. מה?! למה הן נסעו למרכז אימוץ? הן חנו את המכונית ויצאו, בעוד אחת מהן מחזיקה את התינוקת. הן נכנסו לתוך הבניין ואני איתן. זוג אנשים קמו. הם היו מוכרים לי אבל לא כלכך זיהיתי מי הם. ואז.. מה?! לא יכול להיות! אמא? אבא? למה הם שם. שתי הנשים התקרבו אליהם. אמא חייכה, אבא חיבק אותה. האישה שהחזיקה את התינוקת העבירה אותה לאמא ואמרה לה "אני שמחה לבשר לכם שזאת בתכם המאומצת ליהיא אדרי!"
התעוררתי לקול פיצוץ בחדר השרת. אני מאומצת? הסתכלתי על המראה שלידי, שיערי הבלונדיני, עיניי הכחולות, עורי הלבן. זה מסביר את הכל… רציתי להבין עוד, לגלות עוד דברים, אבל כשהתקרבתי אל השלט, לא היה שלט. היו רק שרידים קלים ממנו, וריח חרוך באוויר. פתחתי את הדלת בריצה נכנסתי לכיתה לקחתי את התיק והאייפון ורצתי הביתה. אמא הייתי בבית.
"אמא?" טרקתי את הדלת וזרקתי את התיק. נכנסתי למטבח.
"אמא? אני מאומצת?" היא התיישבה על הכיסא, עיניה הביטו בי בעצב, אך היא שתקה.
"אמא?? למה את לא עונה לי?" התחלתי לצעוק.
דמעות זלגו מעיניה, אך היא שתקה.
"אני מאומצת נכון? נכון אמא??" צעקתי ובכיתי.
דמותה של אמא התחילה להטשטש מולי עד שנעלמה. בכיתי וצעקתי. למה היא לא סיפרה לי? לפתע הכל התחיל להטשטש מולי, הכל ניהיה שחור.

פקחתי את העיניים. "בוקר טוב!" אמא צעקה מהמטבח. הדלקתי את האייפון, בדקתי מה השעה. ה15 לאוקטובר, השעה 7:00.