התחלה

כולם החלו להתאסף אט אט מעל הענן, שם חיכו להם כיסאות לבנים ותכולים המרחפים להם מעט מעל הצמר הלבן. הכיסאות היו מסודרים שורות על גבי שורות שבכל שורה היו נוכחים עשרה עד שנים עשר כיסאות.
כל אחד ואחד מין הצופים מלמל לעצמו או לחברו בזמן התקדמותם והתיישבו במקומם. לאחר כמה זמן האיזור התמלא עד אפס מקום וגלים של מלמולי הצופים עלו על גדותיהם.
שני שומרים לבושי תכלת כצבע השמיים בשקיעה ישבו להם בנחת בסוף השורה השלישית. הצמד ישב רגל על רגל כשאחד מהשניים מחבק את ספלו המלא במי גשמים חמים עוד לפני נחיתתם ארצה. אדי המים החמים חיבקו את אפו בעדינות מרובה ונכנסו לנחיריו בליטופים שקטים. השני בהה אל נקודה לא ברורה בענן והרהר בינו אל בין עצמו אם המעשה שעושים היא אכן בחירה נבונה.

"על מה אתה מהרהר?" שאל האחד בזמן שהניח את הכוס מרחפת באוויר. השני לא ענה והמשיך לבהות בנקודה הלא ברורה.
לאחר כמה שניות של המתנה, ווילון הבמה האדום כאבן האודם המוכרת בארץ עלה לאיטו וגל של כפיים סוערות ונפנופי כנפיים בקע מין הקהל.
שני השומרים נזקפו באחת ולא הניעו את עיניהם ממרכז הבמה.
אל הבמה נכנסו משני קצותיה שני שחקנים עלומי שם ופנים אשר התהלכו בקצב מושלם ונעמדו אחד ליד השני במרכז הבמה.

אם הצופים היו מביטים טוב, הם היו רואים שאותן הדמויות הינן מחוברות בחוטים שקופים ודקיקים המחוברים בקשר מיוחד בידיהם של עובדי הבמה, המרחפים מעל ומוסתרים על ידי הוילון האדום.
הדמויות עומדות איתן, ורעש הקהל פוחת ודועך עם השקיעה של הארץ. הבמה החלה לקבל אפקטים אחרונים לפני היעלמותה של החמה. לאחר המתנה קלה מצד כל הצדדים, חלו אותן הידיים המושכות בחוטים במלאכה. שני השחקנים שעל הבמה העמדו ללא תנועה לפני רגע, פצחו בריקוד מיוחד שגרם לכל צופה וצופה בקהל לא להצליח להוריד מהן את העיניים. הדמויות הסתובבו וקפצו, ריחפו ונפלו, ולאחר כל תנועה שלהן ולו הכי קטנה הותירה שובל של ניצוצים זעירים. לבסוף, חיבקו הדמויות אחת את השנייה בעת ריחופן באוויר ונפלו לאיטן אל ריצפת הבמה. הקהל מחא כפיים בהתרגשות יתרה וחיכה לשלב הבא.
השלב הבא התחיל ומעל הדמויות התנוססו אותיות מאירות עיניים:
"הכינו את כנפיכם, והרכינו את גופכם. קיבצו אגרופים ומתחו קפיצים. הגיע הרגע המכריע, בעוד מספר שניות יקרעו החוטים ואתם רשאים לקחת את החפץ לכם. בהצלחה".
אור האולם כבה, והצופים הפעילו את ראייתם בחשכה. כל אחד מן הצופים עשה כמבוקש. לאחר שלוש ספירות שקטות הסתערו הצופים על שני הדמויות המונחות על הבמה.
אותם השומרים שהוזכרו קודם לכן, גם הם השתתפו בתחרות, כל אחד מצד אחר. שום צופה לא נשאר מאחור, כל אחד חסם לאחר את הדרך עם כנפיו בניסיון לחטיפת הדמות לעצמו.
כל מי שזוכה בדמות, זוכה להיות המלאך השומר שלו. לאחר שהמשימה שלו הסתיימה בהצלחה, ואך ורק בהצלחה, כלומר לדאוג שהנשמה תעשה את המבוקש עלייה, המלאך השומר עולה בדרגה ומקבל מנוחה של אלף שנה. מי לא יירצה כזה דבר?
שני השומרים הצליחו לעקוף את החסימות המאולתרות ושלחו ידיים אל שני הדמויות. לפתע צץ מלאך מין כיוון הקרקע וחטף את הדמות הראשונה. לפני היעלמותו אפשר היה להבחין בזיק חיוכו שנצץ מרוב שמחה.
השניים הגבירו את מהירותם, ופחות ממהירות המצמוץ חטפו השניים את הדמות השנייה ונעלמו מהמקום במהרה.

* * *

מספר חודשים עברו מאז אותה ההצגה. הצמד נשלח לאיזור מיוחד ברקיע בשביל להחליף את בגדיהם, ובצד השני של הרקיע נחה לה שם אותה הבובה ומעליה מרחפים כמה מלאכים. אותם המלאכים החלו בעבודתם הנמרצת, להוציא את הנשמה החבוייה מין הבובה.
המלאכים נראו כמנתחים רגילים כמו המנתחים של הארץ. (הם לקחו את ההשראה מהם). וגם החדר שבו הם עבדו, גם הוא היה נראה כמו חדר ניתוחים רגיל, מי אמר שמלאכים הם לא עצלנים?
הם השכיבו את הבובה על המיטה והחלו למלמל פסוקי פתיחה. אותם פסוקי פתיחה, פרצו את השער הראשון שהחזיק את הנשמה בתוך הבובה.
לאחר מכן, מלמלו פסוקי שחרור, אשר שחררו את הנשמה הכבולה מין השרשראות. ולבסוף, את פסוקי ההוצאה. הנשמה יצאה לאיטה מין הבובה וריחפה באוויר. מראהה של הנשמה היה יפהפיה וטהור במלואה. היא הייתה נראית כמו טיפה של גשם, אך זוהרת ונוצצת במלוא הדרה!
מרוב יופייה, המלאכים לא יכלו להפסיק להביט בה. לאחר כמה זמן של התבוננות מצד המלאכים, לקחו צנצנת מיוחדת והכניסו לתוכה את הנשמה.
הצמד האחראיים על אותה הנשמה הגיעו, לקחו את הנשמה והחלו במלאכה.
הם התחילו לרחף מעל שמיי הארץ, והתפלאו מהתקדמותם המהירה של האנשים על צרכיי המחייה.
"בני האדם, תמיד היו חסרי סבלנות," אמר אחד המלאכים למישנהו באנחה גמורה. השני גיחך כתשובה והמשיך להביט מטה.
הצד המשיך להביט מטה ולחפש את הזוג הראשון הנתפס בעיניהם. החיפוש לא היה קל כל כך כמו שהם חשבו, ולאחר חיפוש רב מצאו את מבוקשם.
הם ירדו ארצה, ונעמדו על האדמה, מביטים בזוג שבחרו מתהלכים לפניהם ומחבקים אחד את השני במותניהם.
יומיים שלמים היו הצמד מביטים בזוג חיי את חייו ורק מחכים ליום המשגל.
היום הגיע, יום שבת, והזוג החליט שהם מוכנים לילד ראשון. הצמד, נרגשים ומוחאים כפיים למשמע הדבר.
"אנחנו לא צריכים להתסובב בזמן שהם עושים את זה?" שאל האחד נבוך לצד הזוג המתפשט.
השני משך בכתפיו וחיזק את אחיזתו בצנצנת.
"אתה לא מרבה לדבר בזמן האחרון אני מבין!" התרגז האחד.
"ואתה מתחיל לדבר כמו אנשי הארץ" עקץ השני.
הזוג בזמן שיחתם, נהנים ועושים את צרכיהם על מיטתם בתשוקה רבה ומלאת אהבה. הצמד, או שאפשר לקרוא להם פשוט השומרים, הביטו אחד בשני והבינו שהגיע הזמן. אחד השומרים החל לרחף בעדינות לכיוונם ונעמד מעל בטנה של האישה. הוא פתח את הצנצנת ושפך את תכולתו אל תוך בטן האישה. הנשמה התכולה והזוהרת חדרה בעדינות את בטן האישה עד שנבלעה כולה. שני השומרים הוציאו את האוויר מ"ראותיהם" יחדיו ושמחו השלב הראשון במשימה הצליח במלואו.
השומר המרחף חזר לעמוד לצד חברו ואמר "עכשיו נצטרך רק לחכות".
עברו ימים, שבועות וחודשים, ובטנה של האישה מתנפחת מיום ליום. הזוג האנושי היה נרגש כאחד לכל יום שעובר וכך גם צמד השומרים שלנו.
לאחר תשעה חודשים שלמים, האישה קיבלה את הצירים, האיש קיבל את המתח ומלאכים עושים שמיניות באוויר, כי הם יכולים.
כולם הלכו נמרצים אל עבר בית החולים הקרוב. הבעל מחזיק לאישה את היד בזמן שהיא מתנשפת כולה והמלאכים… טוב, המלאכים עדיין עשו שמיניות באוויר.
"תלחצי! תלחצי! את מסוגלת לזה! עוד קצת וזה בחוץ!" עודדה אותה הרופאה.
האישה מנסה מכל כוחה להוציא את הוולד. צועקת, לוחצת, מזיעה ובוכה. הכל בשביל העובר הקטן.
הבעל מעודד אותה מהצד, מלטף לה את הראש, מנשק אותה במצח, ממתיק לה מילות עידוד, "בובי את יכולה, את חזקה!".
מצד השומרים עמדו בצד וקיפצו במקומם כמו אוהדי כדורגל מושבעים וצעקו גם הם מילות עידוד.
האישה לאחר שעה של לחימה, הוציאה אנקת סיום וחייכה בניצחון.
"ברכותיי" אמרה הרופאה, "זה בן."