התחלה חדשה

ישבתי על הכיסא הירוק והקשיח בחדר ההמתנה, מחכה שמזכירתה של מנהלת הפנימיה תקרא לי להיכנס למשרדה של המנהלת. סרקתי את החדר, על הקיר שמולי נתלו שתי תמונות נוף, מעל התמונות נתלה שעון שהיה חרוט עליו בהערכה רבה, משושנה רבינוביץ'. מולי ישבה מאחורי שולחן עץ שנראה שעומד להתמוטט בכל רגע מכמות הדברים שהיו עליו, מזכירה שהקלידה משהו במחשב במרץ. מחשבותיי נדדו ליום בו הגיעה העובדת הסוציאלית מטעם הרווחה אלינו הביתה. אני זוכרת, ששבתי מבית הספר דבר נדיר בשלוש השנים האחרונות שהייתי נוכחת בבית הספר, כי העדפתי להסתובב כמו שהוריי וכל איש מקצוע ששוחח, או לפחות ניסה לשוחח איתי מקומות מפוקפקים עם אנשים מפוקפקים, שרוב הזמן היה גדולים ממני בכמה שנים טובות. מעולם לא הבנתי מה הבעיה בזה שאני שותה או מעשנת אם זה עושה לי טוב, אז למה לא? אך אנשי המקצוע טענו שבתור נערה בת 17 אני צריכה ללמוד ולא לשוטט בכל מיני מקומות מפוקפקים. בכל אופן נכנסתי הביתה לא לפני שכביתי את הסגירה בשביל למנוע את נאומה הארוך של איימי על כמה הסיגריות לא בריאות, וכמה זה נורא שאני מעשנת בגילי. תכננתי להתגנב במהירות במעלה המדרגות לקוות שהמדרגות לא יחרקו לחמוק לחדרי, וכך לא לעמוד מול כל השאלות של איימי, האם עישנתי היום וכמה? איך היה בית ספר?, האם נכנסתי לשיעורים ואם עשיתי בעיות?, ועוד שאלות שלא היה לי חשק וכוח לענות עליהן וסתם הן היו גוררות ריב, וצעקות. אך לא הצלחתי להתגנב למעלה, "מותק בואי לסלון, יש פה מישהי שרוצה לראות אותך" נאנחתי, לא היה לי כוח להתווכח אייתה , הלכתי לסלון וייחלתי לזה שזאת לא חברת ילדות של אמא או משהו בסגנון, ותעשה לי תשאול כאילו אני בחקירה של השב"כ ותגיד בקול פלצני שכמה גדלתי וגבהתי. נכנסתי לסלון על הכורסא, ישבה אישה שנראתה בשנות ה30 לחייה ולא נראתה בגילי של איימי. הבטתי בה, ואז הבזיקה בראשי מחשבה אולי זו העובדת הסוציאלית שמחליפה את הזו שיצאה לפנסיה. תמרי תכירי זאת לילך, העובדת הסוציאלית שמחליפה את צופית, רציתי כבר לקבור אותה, על פניה היה חיוך צבוע ומחייב בגלל המקצוע, אם אפשר לקרוא לעבודה סוציאלית מקצוע. מסתבר שמאחורי גבי העובדת הסוציאלית והורי החליטו לשלוח אותי לפנימייה לנערות בסיכון, כבר לפני שנתיים הוגדרתי כנערה בסיכון כמה כיף להיות תחת הגדרה זו, חשבתי לראשונה בציניות גמורה ששמעתי לראשונה שקיבלתי את ההגדרה הזו. העובדת הסוציאלית טענה שאני צריכה מסגרת יותר נוקשה וכמובן שכנעה את הוריי שזאת לטובתי המלאה. לפנימייה קוראים פנימית הדרים, שהיא בצפון הארץ פנימייה מעולה כלשונה, כלל לא האמנתי לה, האמת שלא האמנתי לאיש. הסכמתי אחרי ריבים רבים עם ההורים, והאמת הסכמתי כי כך אצליח להתרחק קצת מנדנודיהם הלא פוסקים של הוריי ומביקורתם על כמה אני לא בסדר, על התנהגותי, על טענותיהם כלפי שמישהי מבית הגון כמו שלי לא אמורה להסתובב ברחוב עם פרחחים לעשן ולשתות. עכשיו אני לבד, מזוודתי האדומה מונחת על ידי, אחרי שכנועים רבים וריבים ארוכים הצלחתי לגרום להוריי לא ללוות אותי ליום הראשון לפנימייה בטענה שאני מספיק גדולה ולא צריכה לווי, נשמעתי קצת חצופה אך ממש לא רציתי את לווים, וכך גם הצלחתי לשכנע את העובדת הסוציאלית שהיא אינה צריכה לבוא, שאסתדר לבד. תמר את יכולה להיכנס, שמעתי את המזכירה אומרת מבעד למחשבותיי. קמתי ופניתי שמאלה כמו שהיא הורתה לי. ניצבתי מול דלת עץ, על הדלת היה תלוי שלט והיה רשום בו המשרד של נעמה חדד. דפקתי, אך לא נשמע שום קריאה מבפנים, דפקתי פעם נוספת "יבוא" שמעתי קריאה מבפנים, ונכנסתי.