התדרדרתי? עוד לא…

מסתכלת לצד שמאל. ואז לצד ימין.
אני עוברת את הכביש ומתיישבת בצד השני של הכביש על המדרכה.
שורכת את השרוכים בנעלי האולסטאר השחורות והמרוטות שלי.
אני לוקחת מקל קטן ומשחקת איתו בידי.
״את בסדר?״ מישהו שואל. אני מרימה את מבטי ורואה גבר חמוד כבן 20.
״בטח, מחכה למישהו.״ אני מחייכת אליו והוא ממשיך ללכת.
״חולצה יפה..״ אמרה מישהי על חולצתי הנוראית, חולצה גזורה בצבע כתום מלפני שנים.
אני מרימה את מבטי בשנית ורואה את אויבתי מהכיתה, שילת.
״שילתוש, מה קורה?!״ אני מחייכת חיוך ענק ומכוער.
היא לא מחייכת בחזרה. ״אל תטרחי. איך בבית ספר החדש? התדרדרת כבר?״ היא שואלת. ״לא.״ אני עונה. גם היא ממשיכה ללכת. כולם עוברים. הרבה אנשים ואני מחכה.
״טליה.״ קורא לי מישהו. אני מסובבת את מבטי לאחור ורואה אותו. שוהם. ״שוהם.״ אני אומרת בלי שמץ של שמחה אל הגעתו.
״זזים.״ אמר לי. קמתי והלכתי אחריו. הגענו לסמטה חשוכה והוא עצר אותי. ״צא דורון, זה רק אני והכסף.״ אמר שהם. אני הכסף? ״מעולה.״ עונה לו מישהו עם קול צרוד של מישהו שמעשן כבד.
״אז בוא.״ קורא לו שהם. והוא בא, קירח ורזה, גבוה ומקועקע. שקית שקופה וחומר לבן בתוכה.
״הכסף!״ טוען ומושיט את ידו. ״נווו…״ שהם מסתכל עלי. אני מוציאה את השטרות מכיסי ומושיטה לשהם בלב כבד. הוא חוטף אותם מידי ומעביר לדורון. דורון מביא בתמורה את השקית.
״נעים לעשות איתך עסקים.״ מחייך דורון וחוזר לחשיכה.
״בואי.״ אומר לי שהם ואנחנו חוזרים לכביש. ״תמשיכי לעבוד ויהיה בסדר.״ אומר לי לפני שהוא הולך להביא את השקית ל׳גדולים׳.

כן, ככה זה בבית ספר החדש.
החדשים עובדים קשה להביא את הכסף, הבינוניים עושים החלפות בין הכסף לחומר והגדולים מטמסטלים ולא באים לבית ספר…
ככה זה אצלנו. שילת שואלת אם התדרדרתי, אז לא. עדיין לא. אבל כשאהיה גדולה זה כבר סיפור אחר.