התגלות הקסם- פרולוג- חלק 1
*יכול להכיל ספויילרים למי שיצא לקרוא, אבל אם אתם מאלה שלא אכפת להם או שוכחים מהר, אז בכיף <: (זה קשור לסיפור המרכזי שלי, זה שאני לא ממש מפרסמת באינטרנט ורק במקרים מיוחדים)
ישבתי על הספה בסלון ורגלי רעדה מלחץ. זוקו, החתול שלי, קפץ על הספה והתחכך בי עד שמצא לו מקום נוח על הרגל שלי בשביל להתמקם. זפזפתי בערוצי הטלוויזיה מבלי לשים לב אם כבר העברתי את אותם ערוצים לפחות ארבע פעמים. התמקדתי בהחלפת הערוצים והסטתי את מבטי לעבר הדלת כל כמה שניות, בתקווה שהיא תפתח בקרוב.
זה היה העניין- סוף כל סוף אני אבקש מנאבין את מה שחשבתי עליו רבות. אני מקווה שהוא יסכים. אם כן, אולי יהיה לי סיכוי לשנות את חיי השגרה המשעממים שלי, שכוללים בעיקר להישאר בבית ולחשוב מה אני יכול לעשות כדי להעביר את הזמן.
קול חריקה נשמע מצידי. הדלת נפתחה ובחור צעיר בעל עיניים תכולות ושיער שחור וקצר הכריז שוב את בואו, "אין צורך לפחד, חזרתי!" הוא חייך אליי וזרק את התיק שלו על הרצפה.
"נאבין!" קמתי בהתרגשות מהספה והערתי את זוקו שכבר הספיק להירדם עליי.
"כן, קטן?" הוא הופתע מהתגובה המוגזמת שלי.
"אני – אה – אני רוצה לבקש ממך – משהו." אמרתי מיד.
"אין שלום? ברוך שובך? איך היה?" הוא שאל אותי וניגש למטבח.
"אתה במילא לא מספר לי הרבה כשאני שואל." נאנחתי. "אז-?"
הוא גיחך ולקח כוס מלאה במים מהברז. "דבר." הוא לגם ממנה.
לקחתי נשימה עמוקה. "אני רוצה ללכת לבית ספר." נאבין פלט את המים על הרצפה.
"מה?" הוא צחק. "אמרת שאתה רוצה ללכת לבית הספר? באמת?"
"כן." השבתי ברצינות.
נאבין הסדיר את נשימתו וניסה לדבר איתי ברצינות. "אפשר לשאול למה? כלומר, למה נער בן חמש-עשרה ירצה ללכת לבית ספר?"
נאנחתי. "נמאס לי לשבת כאן כל יום כל היום ולא לעשות כלום. אין לי חברים בגילי, אני לא מכיר אף אחד,"
"אתה לא צריך להוסיף." הוא חייך אליי. "אני אראה מה אני אוכל לעשות." הוא ניגש אליי ופרע את שיערי לפני שהתיישב על הספה ופנה להסתכל על הטלוויזיה.
"במה אתה צופה?" הוא שאל כשעל פניו מבט מבולבל ומבוהל. אני הסתכלתי על מסך הטלוויזיה, ומבלי לחשוב יותר מדי תפסתי בשלט וכיביתי אותה מיד. הוא הביט בי בעיניים מכווצות, ואני רק אחזתי בשלט בשתי ידיי וחייכתי בבושה.
בלילה לא הצלחתי להירדם. רק חשבתי מה יקרה מחר, או מחרתיים. התרגשתי מאוד מהעובדה שיכול להיות שאני סוף כל סוף אלמד בבית ספר אמיתי. בכל מאות השנים האלה שנשארתי בן חמש-עשרה, אף פעם לא יצא לי להיות בבית ספר אמיתי. לא באמת ידעתי איך זה הולך. מה עושים שם. אני מניח שאגלה הכל כשאגיע.
שמעתי את דלת החדר שלי זזה, וקרן האור הצרה והחיוורת גדלה וסנוורה אותי בחושך, אף על פי שעצמתי את עיניי.
"טנא." נאבין לחש לי מהכניסה. "אתה ער?"
"כן." נאנחתי ופקחתי את עיניי. הוא התקרב והתכופף אליי.
"יש לי חדשות טובות בשבילך." הוא חייך אליי.
"באמת?" חייכתי בחזרה והתרוממתי לשבת. "מה?"
"אתה הולך לבית הספר של בלאקווד!" הוא הכריז.
"מה? באמת? מתי?" שאלתי בהתרגשות.
"מחר."
"מה?" נבהלתי. "מחר? זה עוד פחות משתיים עשרה שעות!"
"לפחות אתה יודע חשבון בסיסי." נאבין חייך ושפשף את ראשי. "אל תדאג, אני יוצא עכשיו וקונה לך את כל מה שאתה צריך, ומחר אני אסיע אותך לשם. אז אתה לא צריך לדאוג."
"מחר? איך?" שאלתי בסקרנות.
נאבין התרומם ופנה לצאת מהחדר. "יש לי את הקשרים שלי." הוא יצא וסגר את הדלת. נשכבתי על המיטה בחשכה כמעט מוחלטת. בהיתי בתקרה השחורה שלא הצלחתי לראות בכלל באותו רגע ועצמתי את עיניי.
לא יצא לי לחשוב בכלל. נרדמתי מיד.
תגובות (4)
נשמע מעניין…;)
תודה :)
היי אני זוכר את הסיפור הזה :O
אם את משכתבת את הסיפור אז תעלי לפה כמובן
ושכחתי מי זה נאבין *~* הוא היה כשכתבת את זה לפני איזה שנה?
טוב אז אני מקווה שלא אכפת לך מספויילרים. נאבין לא היה כשכתבתי את הספר הראשון, שאגב סיימתי (תגיד לי מזל טוב, אני כבר אחרי החצי של הרביעי חחח אבל אני צריכה לשכתב מלא את השני אז…)