השתקפויות מהעבר

אתה מסתכל במראה. רואה פנים, ידיים, רגליים… הכל תקין, בדיוק כמו שהיה אתמול, וביום שלפניו. הכל תקין, ובכל זאת אתה לא מרוצה מהדמות שמישירה אליך מבט. העיניים הבודדות, הידיים הדקיקות, הרגליים הקצרות מדי, כולן משדרות לאנשים להתרחק, להתנכר, להתנכל.
אתה מסתכל במראה ופתאום אתה כבר לא גל הבוגר, המתכנת, שמרוויח משכורת גבוהה מהממוצע, מסוגל לשלם שכר דירה במרכז תל אביב ואפילו להחזיק כלב. אתה כבר לא גל שמבשל, ושוחה פעמיים בשבוע. אתה גל בן השש-עשרה, גל שעשו עליו חרם בכיתה סתם כי הוא היה קצת שונה. גל שאף פעם לא נבחר לקבוצות המשחק בשיעורי ספורט, שתמיד נשאר בכיתה בהפסקה כי לא היה לו עם מי לשחק.
אתה מכיר את הגל הזה. מכיר אותו יותר מדי טוב. מכיר אותו – ושונא אותו. הוא כל מה שהחלטת שלא תהיה יותר. הוא הגל הסגור, המופנם, המחושב. הוא הגל שלא הבין שיחס גורר יחס. זה שבחר להתעלם מכך שחבריו לכיתה ניסו להכיר אותו והוא הפנה להם את גבו, וזה שהחליט שהעולם פשוט נגדו – וכמובן שזו לא אשמתו. הוא, אחרי הכל, הקורבן של כל הסיפור.
אבל הגל הזה התנפץ על המזח לפני הרבה זמן. אחריו באו גלים נוספים, כל אחד גדול במקצת מקודמו. בוגר יותר, מפותח יותר, מבין את העולם קצת יותר לעומק. וכל אחד ואחד מהם התנפץ בדיוק כמו קודמו, כולם הקריבו את עצמם כדי לפנות מקום לגל הנוכחי – גל שמבין את טעויות העבר, גל ששינה את דרכיו.
פעם תרחיש שכזה היה נראה לך מוזר, אפילו מבשר רעות, אבל היום אתה כבר רגיל. אתה יודע שההסטוריה חוזרת על עצמה, ושאם רק תתן לו הזדמנות, הגל הישן יוולד מחדש וינסה לשוב ולתפוס את מקומו – המקום שכרגע מאוכלס על ידך. אז אתה מתחיל ברוטינה הקבועה – עוצם עיניים, לוקח שתי נשימות עמוקות ומזכיר לעצמך שאתה כבר לא הילד שאוכל את הכריך לבד בהפסקה, אלא זה שמנהיג את כולם בכל יום לבית הקפה לארוחת צהריים. כבר למדת להיפתח לאנשים ולחברויות חדשות, ואף אחד כבר לא מזלזל בכישורים הספורטיביים שלך.
לאט לאט העיניים נפקחות, ואתה משיב את מבטך למראה. העיניים כבר אינן בודדות, הידיים שריריות ומוצקות והרגליים שבו לגודל הרגיל שלהן. הגל הישן כבר לא שם, נעלם כלא היה, ואתה מביט בהשתקפות שלך בהקלה. זהו, נפטרת ממנו…
לפחות עד הפעם הבאה.