השרברב המכאני

הכל התחיל אחרי שחטפתי את המכה בראש.
היו אמנם כאבים, שהרגישו כמו מגבר שמחובר לרקות, והבסים שלו דפקו לי את הראש לאורך זמן כל הזמן, אבל גם מן תחושת שלווה – אולי התגלות אלוהית.
לא ראיתי סנה בוער, ולמרות שהייתי צמא גם לא אגם מים שמסביבו גמלים.
ראיתי את המטרה, ואולי זה דבילי להגיד, את הייעוד שלי: להוציא מהאנשים אשר מקיפים אותי את המחשבות הרעות, או כמו שאומרות מלכות היופי – אני רוצה שלום עולמי.

לא הלכתי לעבוד בשבוע לאחר מכן, עם תירוץ של מיגרנות וכאבי ראש חזקים, תוך נפנוף בפני הבוס השחצן שלי בחופשת המחלה הבאה עליי לטובה, בזמן ובמקום המתאים.
מיותר להגיד שלכל שבת יש מוצאי שבת, ולכל חופשת מחלה יש את הזמן הבריא והלא צפוי שהעולם מתכנן לנו. קרמה איז אה ביץ.
ביום השמיני לאחר המכה, איך שנכנסתי למשרד, ועוד לא התיישבתי על הכסא, קיבלתי טלפון, מהמזכירה של הבוס, לעזוב הכל ולהגיע.
"למה?" שאלתי, "לא יודעת אבל זה חשוב" אמרה.
הגעתי מחייך ודפקתי בדלת. הוא ביקש ממני לשבת, הסביר על מצב השוק הקשה, על איך שהאמריקאים המפגרים הכניסו את העולם למיתון, איזה מדינה מטומטמת אנחנו, ועל יחסי עובד מעביד. כל זה לפני הקפה של הבוקר.
אחרי החפירות הארכיאולוגיות, שאל אותי עם אני רציני. בוודאי עניתי, אין מישהו יותר רציני ממני פה (ואולי בכל העולם). הוא שאל מה עשיתי בשבוע האחרון, שכל כך מנע ממני להיות הנמלה העובדת שלו.
הוא לא קיבל יפה את אישור המחלה, וגם לא את ההסברים המלומדים שלי על כמה חשוב לתת למוח לנוח. ביד מונפת ובגרגרת שעמדה להתפוצץ, ציווה עלי לפנות את המשרד
לא מאוחר מעשר וחצי בבוקר. אני מובטל.
בצעדת הבושה שלי, תחת עיניו הפקוחות של הבוס, נתקלתי בדקלה, החתיכה של החברה, האישה שגרמה לאנג'לינה ג'ולי להתבייש בשפתיים שלה, ומושא הפנטזיות שלי,
לנשיקת פרידה על הלחי, תוך כדי שיחה אקראית שיהיה בסדר.
ארבע פאקינג שנים במקום הזה. איך בזבזתי את הזמן.
מסתבר, שהמילה צרות נולדה מהמילה צרורות, כי זה מה שאני עתיד לעבור
בשבועיים הקרובים.
עקב היותי תפרן בלתי נלאה, הכסף לשכר הדירה פשוט לא היה קיים.
כל הכיף והשקט של מרכז תל אביב כבר לא היו נחלתי, והחיים המזויפים שבניתי,
התנפצו לרסיסים, דקה אחרי דקה. בלית ברירה פניתי את הדירה, יחד עם עשרה קרטונים חברים שלי, מכשיר טלויזיה ומחשב נייד. את כולם העברתי לבית הוריי במושב,
ואני ופנלופה (הטויוטה יאריס) שלי, נשארנו אך ורק עם מזוודה בינונית של בגדים.
אלו היו זמנים משוגעים, שערכו בדיוק יומיים.
נסעתי לים, ואת האוטו השארתי בחנייה, בודד אך מוגן על ידי אימובלייזר חמוש.
תארו לעצמכם הפתעה, שאתה או את חוזרים בערב, לגופכם בגד ים רטוב, חול בכל מיני מקומות לא רצויים ומביכים, ורק מתים למקלחת חמה וטובה בבית, ומגלים שאין אוטו,
אין בגדים ובעיקר אין תקווה.
הקללות שקיללתי באוטו רגע היו בחלק מהשפות שלמדתי לאורך חיי הקצרים,
ממזרח למערב ואולי קצת דרומה. בין "בלאט" ברוסית, ל "שייסה" בגרמנית, ל "פוטה" בספרדית, והרשימה נמשכה עד שלא היה לי גרון.
פנלופה יקירתי, טעיתי אנא סלחי לי.
הלכתי צעד צעד, תוך מחשבה שאני חייב להתחיל לעשות כושר, עד הכביש הראשי
ותפסתי טרמפ עם אדם זקן, שריחם עליי ולקח אותי לתחנה המרכזית.
הייתי בדרך לבית שממנו ניסיתי לברוח כל השנים. חרא.
בעוד אני ממתין לאוטובוס, נסע לכיווני איש עם אופניים ישנות, שנראו לא משהו אבל פיסת היסטוריה. הוא עקף את התחנה, ירד מהאופניים, והניח אותם נשענות על פח ירוק גדול.
נראה שהוא נפרד מידיד ותיק. דקה אחר כך נעמד על שפת הכביש, נתן מבט אחרון, וסימן למונית שהזדרזה לעצור, והזדרזה גם לנסוע שוב תוך שהיא משאירה ענן פחם מאחוריה.
ניגשתי אל האופניים. זאת הייתה אהבה ממבט ראשון.
לא לכל דבר שעשיתי היה בעל תכנון מוקדם, כך גם הפנצ'ר בגלגל האחורי.
בעוד אני סוחב את האופניים למקום לא ידוע, ברחבי העיר הגדולה, עצרתי להטיל את
מיימי בפינת רחוב חשוכה. ידעתי שאני צריך עיניים בגב, כי מי יודע אילו מחשבות
יש לאנשים בימינו, עידן בו האינטרנט ממלא פנטזיות.
פתאום התחיל לרדת גשם: לא מים אלא בגדים. מסתבר שהשכנה מהקומה השלישית
של אותו בניין בדיוק נבגדה על ידי לא אחר מיריב האידיוט, המלוכלך המזוהם,
ורצתה לבשר לו ולכל השכונה איזה איבר קטן יש לו. אה , וגם שהפעם זה באמת נגמר.
שמחתי בחלקי, סוף סוף יש בגדים להחלפה. הרמתי את החבילה הראשונה שראיתי, וברחתי לפני שיבקשו את הבגדים שלהם חזרה. אפשר להגיד שאני בעד הטעם שלו.
אחרי שנפטרתי מבגד הים, מצאתי חנות לתיקון אופניים,שפתוחה כל הלילה.מי ידע שעושים טיפול תקופתי לדו גלגלי, עם החלפת שמנים, תיקון הדוושות, ועם חריץ בעכוז.
ממש כמו המוסך שלי.
בדרכי החוצה, מעדתי על משהו. זאת הייתה פומפה לפתיחת סתימות אבל מיוחדת.
הידית הייתה בצבע ירוק והפומפה עצמה בכחול עם נצנצים אדומים.
מישהו כאן עם זהות מבולבלת.
לאט ובתנועה חדה ומדויקת הכנסתי אותה מתחת לחולצה. רם רם מוחרם.
חיפשתי קליינטים.
אחרי לילה קצר ומטריד שישנתי במלונית – חור של מקום – התעוררתי במיטה שידעה ימים יפים יותר. כמו כל החדר עצמו.
בהרהורי לאיזה כיוון אתחיל את המסע האישי שלי הבא לעזרת האנושות, בהיתי בתקרה.
יכולתי להישבע שהחריץ בצבע שכלל גם טחב, הצביע על כיוון מערב.
קדימה לים. עליתי על האופניים, ורכבתי מערבה. רחוב הירקון זה מקום טוב להתחיל בו.
ככל שהתקדמתי, ההרגשה של תחושת השליחות התחלפה בחרדה קיומית, ולמרות שהפדלים המשיכו להסתובב, כאילו שנשארתי באותו מקום. עד שנתקלתי בנועם.
לא ידעתי את שמו, רק ראיתי בחור צעיר, עם שיער בלונדיני מבריק, יושב על ספסל וממרר
על מר גורלו. הדמעות האכזריות השתלטו גם עליי.
התיישבתי על ידו ושאלתי אם אני יכול לעזור. הוא הרים את הראש וניגב את הדמעות ביד ימין, תוך כדי גם שאל לשמי
הוא החל לספר על החיים, וגם על הטרגדיה המוסרית שלו.
מאז שסיים את התיכון, רצה להיות עורך דין. ראה את כל הסדרות האמריקאיות, צעק התנגדויות בזמן ארוחת הערב, וגייס רצון וממון לסיים את הלימודים.
את ההתמחות בחר לעשות דווקא בפרקליטות, להגן על אלה שאין להם.
הכל היה טוב ויפה, והוא רשם לעצמו ניצחונות מרשימים, ובניית קריירה להיכן שרק ירצה.
הדלתות היו פתוחות לפניו. עד לפני חודש.
הופל עליו תיק להגן על בחור צעיר, שהואשם בדריסה ובהפקרה של אישה מבוגרת,
והבחור היה אשם.
בפעם הראשונה שראה אותו, רצה לוותר על התיק. הבחור היה כמעין עבריין צעצוע, נפוח ומתלהב מעצמו. מעל כל חוקי האדם. בפעם השנייה היה כבר עם כיפה על הראש, מבקש סליחות וקורא פרקי תהילים. שינוי של מאה ושמונים מעלות.
בבית המשפט, נועם לא יכל להביט בעיניים של משפחת הקורבן, שהטיחה בנאשם צעקות, קללות וגידופים.
המשפט התנהל בצורה של שיפוט מהיר. הוצגו ראיות, נערכו חקירות של עדים, והושמעו נאומי סיכום.
בלילה של לפני פסק הדין, בדרכו החוצה מן המשרד, עלתה בראשו מחשבה.
הוא הוציא את הדפדפת מהתיק, ובחן הערות שרשם. נמצא הכרטיס הזוכה.
למחרת, לפני קריאת פסק הדין, ביקש להציג ראייה חדשה, שגרמה לאי נוחות בכל האולם.
התברר שהמשטרה, אולי בתום לב ואולי בלא, התרשלה בתפקידה, ובכך גרמה לביטול המשפט, דבר שגרם לצעקות שבר ומהומות עולם.

" הלקוח היה חופשי" הוא אמר לי. שחררתי רוצח וחרא של בן אדם.לא ישנתי מאז יותר משלוש שעות בלילה, עזבתי את הפרקליטות.
ניגשתי אליו. ביד אחת מחיתי דמעות, ובשנייה חיבקתי אותו.
"אפשר לעשות ניסוי?" שאלתי.
לאחר אישורו, קירבתי את הפומפה אליו ואמרתי שירפה את הגוף וינקה את הראש.
הידיים שלי רעדו והזיעו אבל אחזתי בפומפה חזק חזק, אבל שום דבר לא קרה.
לפני ייאושי, הרגשתי זרמים חזקים, כמעין מכות חשמל נשאבים ומספקים לי את המחשבות הרעות, הייאוש , הדיכאון, וגם קצת בושה, שנסחפו אל החלל של הרחוב ומשם לשמיים.
הצלחתי.
"מה לעזאזל עשית?" שאל אותי במבט כאילו ראה את אלוקים.
הוא היה מהופנט. הוא חייך, שמח, רקד, וביקש אם אפשר לשמור על קשר.
התחבקנו חיבוק אפלטוני, נתתי לו את מספר הסלולארי שלי, ואת הכתובת של ההורים למכתבים.
{אחרי שנה הזמנה לחתונתו עם איילת, שופטת במחוזי שהאהבה פרחה לה בין רגע, וכן יש להם מספיק משותף על מה לדבר בארוחת הערב}.

עליתי על האופניים שוב. המשכתי בנסיעה, שקט ושמח על שעזרתי לבן אנוש אחר.
לא הספקתי לעבור שלושה רחובות, ופתאום ראיתי המון זועם רודף אחר אישה לא צעירה,
והיא נמלטת בכל כוחה.
עצרתי באמצע המדרכה, ההמון סגר את הפער, אבל היה במרחק של חמישה מטרים, תוך כדי ניפוף בידיים וקללות בלי סוף. ריחמתי עליה.
היא מצאה מקלט בבניין חדש ויפה, תוך כדי זה שלחצה על הקוד של השער, ונעלה את הדלת מבפנים. ההמון דפק על הזכוכית כמוכה אמוק.
ההפרדה נמשכה כמה שעות, עד שהמשטרה הפרידה בין הכוחות, נשים וגברים צעירים עזבו תוך הבטחה שהם עוד ייפגשו. הם התכוונו לכך מכל ליבם.
הלכתי להציע את עזרתי המוסרית ,הנפשית, והפיזית.
הסתבר לי שהאישה, ששמה שושנה, בת ארבעים ושבע, גרושה פלוס שניים, הסתבכה עם כספים לא שלה, שהבטיחה לאנשים תשואה יפה, ואיבדה את כל כספם.
בדמעות היא סיפרה על המשפטים, האיומים הטלפוניים, והפחד להסתובב ברחוב.
"אני רק מנהלת בתאגיד ענק שביצע השקעות שלא הצליחו, ועכשיו כולם
באים אליי בטענות".
בעל השליטה ברח מאחריות בטענה מופרכת, התקשורת התייצבה לימינו כמו פחדנים,
והציבור ראה בה האשמה היחידה. היא סיפרה שאילו יכלה הייתה מחזירה אישית את הכסף לאנשים, שהכעס שלהם מוצדק, עד השקל האחרון.
בנימה אישית, אמרה, לא ישנתי שבוע כבר, המועקה משפיעה על התיאבון, על המשפחה, אבל לא על מי שחייב באמת את הכסף. הוא ישן כמו תינוק.
הבטחתי שאני יודע מה לעשות.
הוצאתי את הפומפה מהמתקן שהרכבתי באופניים. " זה לא יכאב" אמרתי .
שוב הידיים כמעט לא עמדו בלחץ, הזרמים היו נחושים עוד יותר, מסלקים כל מחשבה, מעשה, תגובה, אשר השפיעה עליה לרעה. הייתי קרש ההצלה שלה.
אפשר להגיד שהיא לא ידעה מאיזה כיוון להסתכל על זה.
מה עשית? צצה השאלה שוב ושוב, ולאחריו חיוך המקסים, שגבל בגומות חן ורודות ויפות, השלווה הפנימית כבר נתנה את אותותיה, ותחושת התודה שהייתה באוויר.
.אני אעשה הכל שאנשים יוכלו לקבל חזרה את כספם, היא אמרה, גם עם זה אומר שאצטרך לעבוד קצת קשה יותר ועם תנאים פחות טובים.

נפרדנו בחיבוק. אני לא רציתי לא כסף, העיקר שהותרתי חותמת וכיוון לדרך של הצלחה.
אחרי תקופה קראתי כתבת פרופיל על זה שהאישה העידה על הבוס שלה,
שבינתיים נכלא ונדון לעשר שנים בכלא, היא עצמה קיבלה את תפקידו, כאשר ההחלטה לשנות באה בכיוון של הפחתה של כמחצית משכרה, וכן מעבר מדירת היוקרה בתל אביב לדירה ברמת גן, עם שלושה כיווני אויר ושכנים נחמדים שמשאילים לה לפעמים חלב
או סוכר.
היא הייתה שוב מאושרת.
חזרתי למלונית. לאחר מקלחת קצרה, שהסירה את דאגות היום, כבשתי את המיטה המלוכלכת בשינה עמוקה.
להיות אדם בעל כוחות מיוחדים לא רק כיף אלא גם מעייף, חשבתי על החרוז, לפני שהעיניים נעצמו, ונפקחו רק בגלל אור השמש. יום חדש