השקפת עולם על עיוורון

כמה מפחיד זה לא לראות,להישאר באפלה שלא חולפת לפקוח את העיניים ולא לדעת איך נראים החיים,בלי לדעת בזמן אמיתי להיאחז בזיכרונות של עבר,לממש ולפתח היגיון קר ובריא להסיק מתווי פנים.בלי שמש וירח בלי הפרחים הראשונים של האביב,בלי שלכת,לנסוע לטייל ולא להסתכל על כלום.
לא אפשרי מבחינתי,אני,שרואה הכול מצוין ואוהב את זה,שנהנה מהנוף המתחלף של העולם.
אבל ברוב המקרים,כולנו עיוורים,כולנו מגששים באפילה וגם כשהעיניים פקוחות לרווחה איננו מבחינים בדבר,לא משתמשים בהיגיון וכמו נוף אנחנו מחליפים תפאורות בחיים בלי לדעת למה.
מחליפים אוהבים חברים מחליפים מקומות בקולנוע.ובשביל מה,אין לזה סיבה,טבע האדם פראי יותר מכל דבר שנחשוב עליו.לאחרונה נאמר לי בבוטות מלמדת שאני מתעלם מדברים טובים,ואני יודע את זה,אבל לא משנה את זה ולא יודע למה,נוח לי או לא אני רגיל ואני לא יכול לשנות את זה,זה קבוע חזק בשורשים שלי.אני לא מרוצה מכלום אני לא מסתפק בחלקי ואפילו קנאי,והכול נכון וצודק וזה אמת כואבת כמו סטירה מצלצלת להשכמה בבוקר.המנטליות שלי לא השתנתה מגיל קטן נכתב לי ואני מפונק ושום דבר לא מספיק לי.צריך לעבוד ולאהוב את עצמי מספיק כדי לשנות ולעבור את זה,לפתוח את העיניים ולראות שהאמת הכואבת כל כך,היא עוד ברכה לעומת הדרך בה אני הולך בעיוורון גמור כשהכול סגור אצלי,אני בעייתי מאוד כשלעצמי מבלי להוסיף לזה את מה שהסביבה שלי עוברת,שהיא כמוני עיוורת מאוד,וקשה לי קשה לכולם,וזה כאילו אין מזל ואין חסד למציאות שלי,מכות נוחתות לנו על הראש ואנחנו עיוורים לא יודעים מאיפה הן באות אז ממשיכים לחטוף אפילו מבלי להתגונן,כמה עצוב זה.אז אני רושם את הדברים האלה כדי שלא ילכו לאיבוד כשאני ארצה לשוב לסורי ולעצום את העיניים,שזה חייב להפסק והידיים שלי צריכות לתפוס אותי טוב טוב ולהתנער מכל השטויות שאני עסוק בהם שמחשיכות לי את היום,להוציא את הראש מהחול ולנשום ולראות בבירור את מה שצריך לראות,לא משנה מה הוא,יש עיניים שרוצות להסתכל בי ויש לי עוד מה לראות ולדעת בצורה אחרת,חשוב לי לצאת מזה בשבילי ובשביל כולם,כי אני עוד בסדר ביחס לשאר,אני עוד קטן ויש לי עוד מה ללמוד,רק שלא אשאר מאחור.