השחר העולה

אתה עומד מתחת לגגון רעוע, הגשם בדיוק התחיל להתחזק והמטרייה ביד שלך החליטה פתאום שכבד לה- די, היא לא רוצה יותר. נמאס לה להגן עליך מהגשם, אז היא נשברה, ואתה, במקום להעיף אותה לאיזה פח, מסתכל עליה כמו אדיוט ומחייך כי היא הדבר היחיד בעולם שמשקף עכשיו את מה שאתה מרגיש.
אתה מביט בברזלים שלה, שהתעקמו החוצה, ובחתיכות הבד שנשרו מעליה ומתנפנפות ברוח.
שבורה, היא שבורה לגמרי. ואתה מבין אותה, כי זה פאקינג קשה להתמודד עם דברים לפעמים, ונכון שזה כולה גשם, אבל לכל אחד יש את הקרבות שלו, ואומנם אתה לא נלחם בגשם, אבל אתה מבין אותה כי אתה לפעמים מרגיש ממש כמוהה בכל מה שקשור לקרב שלך עם החיים. לפעמים גם לך יוצאים כל הברזלים ועפים לך הבדים. לפעמים גם אתה תוהה, מתי זה יגמר, וגם לך בא שימשיכו להחזיק בך למרות שאתה שבור.
אתה כמעט מחייך, אבל איזו חתולה רטובה קופצת על ידך ואתה נבהל ומקלל אותה. מאחל לה שתמות, למה לא? שתמות, מגיע לה כי היא הבהילה אותך. חוץ ממנה, והגשם, אתה לא שומע שום דבר או רואה שום דבר.
השעה אחת בלילה והרחובות ריקים.
לא שציפית לאנשים בשעה כזו, אף אחד לא יצא לרחוב בשעה כזו, ובטח במזג אוויר שכזה. אתה היחיד שיוצא החוצה כדי לנסות להתעייף. כבר חודשים שאתה לא ישן בלילות. חודשים שאתה מרגיש חנוק. כל היום יושב בתוך הדירה שלך, בלי שום מטרה, קם בבוקר וחוזר לישון, אוכל וחוזר לישון.
מעשן בשרשראות. בלי הפסקה. בוהה בתקרה. בחלון. בשמיים. בכל מה שנמצא סביבך.
ובלילה, אתה פשוט לא מצליח להירדם.
אז גם הלילה, כמו כל הלילות שלך לפני, ירדת לסיבוב.
זה מצחיק כי כשיצאת מהדירה לפני כמה דקות, הגשם רק טיפטף, אז חשבת שתעמוד בו ובגלל זה אפילו לא בדקת אם המטרייה שווה משהו, אבל אז, ככל שהתרחקת מהבניין, הוא התחזק, והפך ממש לסערה.
וככה מצאת את עצמך, באחת בלילה עומד מתחת לגגון מסכן ברחוב עם חתולה רטובה.
אפילו לא רצת כשהגשם התחזק, כאילו ויתרת מראש, אולי אפילו קיווית לחטוף איזו דלקת ריאות עמוק בפנים, המשכת ללכת כאילו לא יורד מבול,ועכשיו, תראה אותך, אתה כולך ספוג. הנעליים שלך ספוגות לגמרי, הסקיני שלך נדבק לך לרגליים, והקפוצ'ון, שממילא כבר היה רטוב, ממשיך להרטב מנתזי הגשם שפוגעים בך כי הגגון מעליך לא באמת עושה את העבודה.
קר לך. קר לך מאוד ואתה מתחיל לרעוד, שמח באיזשהו מקום שהלב שלך הוא עדיין לא הדבר הכי קר שיש.
אתה בוהה במדרכה תחתיך, מנסה להקשיב לגשם ולשקט. ולעצמך.
בלילה אתה מוצא מעט נחמה. כשאין אף אחד ברחובות, רק אז, אתה מרגיש שאתה יכול להיות מי שאתה באמת.
רק ככה אתה שומע את עצמך באמת. בלי רעשי הרקע, בלי האנשים שמייעצים ומטיפים, בלי החיוכים המרחמים של אנשים.
הם אומרים עליך שאתה אבוד, שאין לך מושג מה אתה עושה. אז אתה פאקינג אבוד, ביג דיל, אתה רוצה לצעוק. אתה אבוד כי ככה זה בחיים, לפעמים פשוט הולכים לאיבוד.
נמאס לך מזה. נמאס לך להסביר לאנשים שבא לך לחזור לעצמך, שבא לך לנקות, שאתה רוצה שקט. רק שקט, לא שום דבר אחר.
אז בלילה, אתה יוצא לסיבוב, כדי לשמוע את עצמך, כדי לחבר עוד חתיכה שנשרה לך.
לילה אחרי לילה אתה מגשש באפלה, מחפש עוד חתיכה ועוד חתיכה.
שואל את עצמך מי אתה, ומה אתה רוצה להיות.
הנה אחת על יד הגן שגדלת בו, והנה נוספת על יד המכולת של רחמים הזקן.
והנה עוד אחת על יד הבית ספר הישן שלך. וככה אתה ממשיך וממשיך, מטייל לך, מחפש חתיכה אחר חתיכה בניסיון לחבר אותן אל הלב שלך.
לפעמים אתה מתיישב על ספסל באמצע גינת המשחקים, ומקשיב לשקט מסביב.
פעם חשבת שזה נורא בודד לטייל ככה בלילות, היום אתה חושב שזה ההפך. היום אתה מרגיש, שזו התגלמות החופש.
הרי אתה לא באמת לבד. יש לך אותך. ובכל זאת, לפעמים אתה שוכח, ולוקח לך כמה רגעים להיזכר.
מה שבטוח, אתה מעדיף את זה ככה עכשיו. את עצמך ואלוהים, על פני אנשים שאומרים לך משפטים לא שלהם גם כשאתה בכלל לא מבקש.
לפעמים אתה מדליק סיגריה, ועוד אחת.
לפעמים אתה מסיים חבילה, וכשהיא נגמרת- גם הטיול שלך נגמר ואתה חוזר אל הדירה.
אבל הפעם, השמיים שחורים, יורד גשם, וגם, שכחת את הסיגריות בבית.
אז אתה עומד, ומנסה להרגיש לרגע- וכשהכל שקט סביבך, ורק הגשם ממשיך, אתה מתחיל להרגיש את המחנק הזה בגרון שאתה מכיר כל כך טוב לאחרונה.
ולרגע, מתחשק לך לבכות, בא לך לתת לזה לצאת, ולנקות מתוכך את כל הרגשות האלה שמעיקים עליך, ואתה כל כך קרוב לזה, אבל בו זמנית, אתה מפחד מזה, אז במקום, אתה מרים מבט אל השמיים השחורים.
ואיך שהוא, כמו בתזמון מושלם, הגשם מתחיל להיחלש לאט.
אתה ממתין, צופה בו נחלש לאט לאט, עד שהוא נהיה גשם כזה שגם המטריה הכי שבורה בעולם יכולה עליו. אתה מחייך בקושי, העיניים שלך מתמלאות דמעות ואתה נושף בהקלה ומזכיר לעצמך שאין שום דבר רע בללכת לאיבוד לפעמים, ולרגע, ממש לרגע קטן, אתה מרגיש טיפה יותר טוב.
וכשדמעות מתחילות לטשטש לך את הראיה, אתה מניח להן לעשות לך שבילים על הלחיים, ובריצה מהירה, אפילו בלי לפתוח את המטריה, אתה עושה את הדרך חזרה לדירה שלך, כדי לחכות לשחר שיעלה ויביא איתו יום חדש.

עוד סיפורים בבלוג:

https://www.avivatahayo.blog/