הרוח והסערה
אני באה באמצע הלילה אל הקצה השני של העיר
התריסים כבר מוגפים, אין רעש ולא רואים ולא שומעים
את פעימות ליבי המאיצות והניחוח שמסתובב באוויר
אני מסניפה אותו וחושבת על עצמי ועל אחרים
הנה הוא בא, לאותו המקום ואותה השכונה
הנה הוא בא, מחייך כמו באותה תמונה ישנה
הוא מגיח בין ערפילי הלילה הקודר והקפוא
הוא מגיח, אבל בשעה כזאת אין אף אחד בחוץ
הוא מסתובב אליי בשאננות ומחייך חיוך כובש
אני משתדלת לא להתפוצץ מאושר ולא להתרגש
הוא מסדר את האוכף של סוסו היפהפה והלבן
אני משפשפת את עיניי בעייפות והוא פשוט נעלם
עוד יום חולף ואני מתנודדת בין ימיני לשמאלי
מחפשת אותו, הוא יושב על הספסל שלמולי
הוא מסדר את החולצה הנקייה והצחה שלובש
ונותן את המבט שבזכותו אף אחד לא חושש
הוא שוב שותק, כמו בכל הפעמים שביקר
הייתי ממליצה לו לבוא אליי, כדי שמיופיו אתמכר
הוא דוקר אותי בחיצי הקופידון שמחזיק בכיס
הוא הלך ואיתו גם הסינוור של ניחוח פרחי הנרקיס
אומרים שאני משוגעת, ואני ממש לא מדמיינת
כל הזמן מעירים לי וצועקים עליי שאני חולמת
החלטתי לקחת אותם לשם, כדי שישמיו לב אליו
איך לבבותינו בקרוב אולי יהיו קרובים ונעלה שלב
אולי הם יראו, כשאבוא שוב והם איתי, אל השדרה
אבל הוא לבטח יעלם. כאילו בלעו אותו הרוח והסערה
תגובות (1)
ואח שלי ממשיך לשמוע את השיר הזה, רק הרבה יותר חזק. ובגרסה האנגלית.
אם תשמעי קולות חניקה באמצע, תתעלמי. טוב?
1. אני לא בטוחה שזה סיפור בכלל. יש לו מבנה של שיר ופיסוק של שיר.
2. גם האנטרים היו לפעמים לא במקום הנכון לדעתי, והם קצת קטעו את הרצף.
3. נכון אמרתי שאני לא מבינה במבנה ובחריזה? זה נכון, אבל החריזה של הבית הראשון הייתה שונה מהחריזה של שאר הבתים, וזה גם קצת מפריע.
4. לפעמים הרגשתי שהחרוזים לא קשורים באמת לרעיון, אלא שאת מוסיפה אותם בשביל החרוז. אבל זה משהו שקורה בהרבה שירים מחורזים, כי ככה זה. רובנו לא חושבים בחרוזים ולא מרגישים בחרוזים, לכ קשה לחרוז את הרעיונות שלנו במדויק.
יופי, אח שלי עבר לשיר אחר, מעצבן אפילו יותר. ייאי.
חוץ מההערות, ומאח שלי, זה טוב. מעין תקווה לאביר על הסוס הלבן שלעולם לא יגיע, אבל היא לעולם לא מפסיקה גם כשכל האחרים טוענים אחרת. אני אישית לא חובבת אהבה, כידוע, אבל אני כן מתעסקת בעניין הזה של אופטימיות ופסימיות, הכחשה של המציאות למען משהו טוב יותר. וזה עוסק גם בזה.