הקופסה שלי (ג' וד')

יש לי שתי קופסאות ישנות מעופרת,
לאחת אני זורק את כל הרגשות שלי,
השנייה מחזיקה את כל המחשבות שלי.
כבר כתבתי עליהן פעם, בשנה אחרת.

ובכן, קופסאות עופרת, ארונות קבורה לאהבות שבורות, מיכלי מימי נהר הסטיקס, מגרשים אינסופיים לגרוטאות כועסות, אני משחרר אתכן בלחש שיר ים השמיים.

מנעולכן נמס לאט לתוך שלולית, כמו מילים שנמוגות ומאבדות צורה.
תוכנכן ימריא וישקע בים השמיים,
מימי הסטיקס הטמאים ייטהרו ויחדלו לכעוס,
וכך גם נשמות הגרוטאות והחלומות הלא־ממומשים.

את עופרת הקופסאות אני מתיך לגשם של טיפות זהב, ביותר מכך אין לי צורך. במקומן אקח קופסת עץ פשוטה.

אשמור בה מילים כל־כך יפות, יפות כמו פני אהובתי בשנתה, שעכשיו אני חושש לומר אותן, הן יפות מכדי לאומרן.

לא אומר כעת כדי לא להעירה, אך כשתבוא העת אתן לה אותן; סודות שדות חיטה.