הציוות הלא מוצלח שלי

זה היה שיעור ביולוגיה. זה השיעור שאני הכי, הכי, אבל ה-כ-י שונאת. אבל לא ידעתי שאפשר לשנוא אותו בכזאת צורה.
המורה אמרה לנו להתחלק לזוגות. כולם הסתכלו על החברים שלהם, כמובן שגם אני הסתכלתי על שירה. כבר חשבנו לעצמנו איזה שיעור מוצלח זה הולך להיות, סוף סוף, בתולדות שיעורי ביולוגיה. אלא שפתאום, המורה החמודה באה בטוויסט מעניין – היא זאת שמחלקת אותנו לזוגות. אין סיכוי. היא כאילו מרגישה מי שונא את מי, מי אוהב את מי, כדי לצוות אותנו בהתאם. הסתכלתי בחרדה על המורה, והיא החזירה לי מבט. ידעתי שאני הולכת להיות הקורבן הראשון שלה.
"תום, גש לפה. אתה מצוות עם תום,"
אז היי, לא הצגתי את עצמי. קוראים לי תום, ואני בת 16 וחצי. מאז ומתמיד שאלתי את ההורים שלי מה עבר להם בראש כשהם קראו לי תום. כנראה שהם היו פשוט מאוכזבים שיצאה להם בת. ועוד לא מוצלחת כמוני. התום שציוותו אותי איתו, הוא ה"חתיך של השכבה". הוא באמת נראה טוב, הוא גבוה, שרירי ומנופח, מכור למשקולות ולחדר כושר. הוא בלונדיני עם גווני חום, והעיניים שלו הן כחולות צלולות וכהות עם ריסים שחורות וארוכות, שחצי מהבנות מייחלות לכאלה אם לא כולן. יש לו פנים יפות. אבל חוץ מזה אין בו כלום. מהאלה שעפים על עצמם.
מודה שפעם הייתי מאוהבת בו, כמו כל ילדה אפשרית בשכבה ובכלל בבית ספר. אבל זה היה פעם, ופירוש המילה פעם זה בעבר. עכשיו אפשר להגיד שאני פשוט לא מחבבת אותו במיוחד. כי הוא שחצן, כי הוא מגעיל, ואין לו כלום בראש חוץ מהמשקולות שלו והבנות שלו והכדורסל שלו וכל מה שלא מעניין אותי.
האמת שאני בעצמי לא נראית רע בכלל, ואני גם לא מהמנודים האלה שמפילים אותם במסדרון ליד הלוקרים. גם אני בעצמי בלונדינית מעורבת וגם לי יש עיניים… ירוקות למדיי. גם לי יש את החבורה שלי. אז שלא תטעו פה.
אני ממש לא שמחתי מהציוות הזה. הרי ברור שלא ייצא מזה כלום. הוא לא עושה כלום, אני לא עושה כלום. מה גם שאני לא מעוניינת לשמוע את הסיפורים שלו על האימון אתמול, או על היציאה המוצלחת בשישי. גם ככה אין לנו על מה לדבר בכלל.
תקעתי מבט לשירה וקמתי. היא החזירה לי חיוך של יהיה בסדר. לקחתי את התיק, תום חיכה לי ליד הדלת.
"בהצלחה חמודים. תעלו למעבדה 2. עוד זוגות יצטרפו אליכם בעוד מספר דקות."
איזה יופי. זוגות מוצלחים שיעשו את העבודה המחורבנת הזאת, לעומתנו.
הלכנו אחד ליד השני בשתיקה. לא התכוונתי לפתח איתו שיחה בכלל. אבל כנראה שהיו לו כוונות אחרות.
"אז מה תום? מה איתך?" הוא פנה אליי עם חיוך ערמומי כזה. הוא חושב שאני עוד אחת מהמעריצות שלו.
"כלום איתי. מה איתי? הכל בסדר איתי," עניתי לו כמו איזה סתומה. פאק, איך התבלבלו לי ככה המילים?
הוא גיחך לעצמו. שיגחך עד מחר.
"גם איתי הכל בסדר. איך את בביולוגיה?" הוא קרץ לי ודחף אותי קצת.
"אתה יודע טוב מאוד איך אני בביולוגיה. מה גם לא לקחתי את הרטלין היום. תצטרך להתמודד לבד,"
נכנסו למעבדה והיא הייתה ריקה.
"טוב… בואי נשב?"